פרשתנו פותחת במפגש יעקב ועשיו לאחר שנים ארוכות של פרידה. הכל החל בהיות עשיו ויעקב בני שישים ושלש, כאשר עשיו טען כי
יעקב ”גנב” ממנו את ברכת יצחק וביקש להורגו. מייד עם יציאתו של יעקב, “גָ לָ ה למקום תורה” ולמד בבית המדרש ]המיוחס לאבות
אבותיו: שֵ ם ועֶ בֶ ר[ ארבע עשרה שנה! לאחר שצבר “מטען רוחני” יצא לבית לבן ושהה שם עשרים ושתים שנה, שם הקים משפחה ענפה.
שלושים ושש שנה ארוכות מעת “פרידתם” עד למועד פגישתם המחודשת
חששות גדולים נקרו במוחו של יעקב. כיצד יתייחס אליו עשיו? האם יזכור לו “חטאי נעוריו” אשר “גנב” לו את ברכות אביהם? האם עדיין
ישמור טינה על ה”עסקה” שעשו בצעירותם )בני שלוש עשרה( כאשר עשיו מכר את בכורתו ליעקב תמורת נזיד עדשים? או שמא, השנים
הרבות הקהו במעט את המתח הרב והרצון העז של עשיו בזמנו, ל”חיסול חשבון” עם אחיו?
לפני כל פעילות הוא שולח “מרגלים” לרחרח מה הכיוונים? מהי גודלה של “משלחת” של עשיו? מהם יעדיו? יעקב מצווה אותם שלא
להסס לפגוש את עשיו ולספר לו מה עבר עליו בשנים הרבות. ביקש לספר על עושרו הרב שנפל בחלקו, כל זאת במטרה “לקנות” שוב את
ה”שקט התעשייתי” החדש, והפעם כנראה בנזיד עדשים “שמן” הרבה יותר. בחזרתם ספרו לו:
בָּאנּו אֶל אָּחִיָך אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלְֵך לִקְָראתְָך וְאְַרבַע מֵאֹות אִיׁש עִּמֹו: (בראשית פרק ל”ב, פסוק ז’)
יעקב נבהל. לא סתם אדם מושך אחריו גדוד שלם של ארבע מאות איש. ככל הנראה, פניו למלחמה. אין ברירה, אומר יעקב לעצמו, גם אני
צריך להתכונן לגרוע מכל. מיד חילק את משפחתו לשני חלקים כדי להקטין סכנות. אם חצי אחד יושמד חס וחלילה, לפחות תישאר
“שארית פליטה”.
יעקב חילק “פקודות קרב” ומייד אחר כך ניגש אל החלק ה”רוחני”. הוא זכר והזכיר לבורא העולם את הבטחתו משכבר הימים:
וְאַתָׂה אָּמְַרתָׂ הֵיטֵב אֵיטִיב עִּמְָּך וְשַׂמְתִּי אֶת זְַרעֲָך כְחֹול הַיָּם אֲׁשֶׁר ֹלא יִסָּפֵר מֵֹרב: למרות שלכאורה לפי הבטחת ה”בורא” הוא “מסודר”
ואין לו ממה לחשוש, בכל אופן מקונן החשש בליבו: קָּטֹנְתִּי מִכֹל הַחֲסָּדִים ּומִכָּל הָּאֱמֶת אֲׁשֶׁר עָּשִּיתָׂ אֶת עַבְדֶָך .. קטנתי, אומר יעקב. אולי
מאז ההבטחה “נתלכלכתי בחטא” (כלשונו של רש”י על המקום), ועקב כך אני עלול להפסיד במערכה. יעקב מודע לכך כי הבטחה אשר
היתה נכונה למצב מסוים, איננה “תעודת ביטוח” לכל מצב. ייתכן כי אדם ירד ברמתו הרוחנית, וכבר איננו כתמול שלשום, ואז ההבטחה
אינה “רלוונטית” יותר. יעקב מתפלל. הוא פונה לבורא עולם ו”מספר” לו על הסכנה האורבת, ומצפה ומייחל לסיוע משמים.
ה”זרוע השלישית” של הכנותיו למלחמה (לאחר ההכנות הטקטיות ותפילה לבורא העולם) היא: “דורון”. … וַיָּלֶן ׁשָׂם בַלַיְלָּה הַהּוא וַיִקַח מִן
הַבָּא בְיָּדֹו מִנְחָּה לְעֵשָׂו אָּחִיו: יעקב מכין באשמורת הראשונה של הלילה, את ה”נזיד העדשים” המשודרג, בתקווה לקנות את אמונו של
אחיו. יעקב מנצל את שעת החשיכה, ועוד באותו לילה מעביר את כל משפחתו ב”מעבר ההכרחי”, מעבר יבוק. לאחר מכן, הוא חזר לקחת
ציוד נוסף ש”נשכח בצד השני”, בהמשך, כאשר נשאר בודד במחנה, עבר יעקב חוויה בלתי נשכחת.
… וַיֵּאָּבֵק אִיׁש עִּמֹו עַד עֲלֹות הַשָׂחַר: (שם פסוק י”ג)
יעקב נאבק כל הלילה עם “איש”. מיהו אותו האיש? מהם מניעיו ומטרותיו? על כך נפרט בהמשך.
כיצד הגיב יעקב? באמצע הלילה, לאחר יום קשה ומפרך, יום מלא תהפוכות המטרידות מאוד, וגורמות לחששות כבדים בליבו של יעקב:
מה ילד יום? כיצד אצליח במאבק המתוכנן לבוקרו של יום? מי יישרד מהמערכה? האם לאור נתוני פתיחה כאלו, יש ליעקב את כוחות
הנפש להילחם עם “איש” זר ומנוכר בעיצומו של ליל, לבד, ללא כוחות סיוע? המאבק נמשך ונמשך עד עלות השחר.
וַיְַרא כִי ֹלא יָּכֹל לֹו וַיִגַע בְכַף יְֵרכֹו וַתֵּקַע כַף יֶֶרְך יַעֲקֹב בְהֵאָּבְקֹו עִּמֹו: (שם פסוק כ”ו)
יעקב נאבק. הוא איננו נכנע. לא נותן ל”כוחות הליל” לגבור עליו. הוא נחוש מאוד במאבקו כנגד ה”איש”. לא נותן לו סיכוי להצלחה.
ה”איש” רואה כי הולך להפסיד במערכה ומחליט ברוב ייאושו לתת מכה קטנה מאוד על ירכו של יעקב, העיקר “שירגישו אותו”.
עם ניצני הבקר, כשהאור כבר הפציע, אך השמש טרם זרחה, מתחולל שינוי דרמטי ביותר במאבק שבין יעקב לבין ה”איש”:
וַיֹּאמֶר ׁשַׂלְחֵנִי כִי עָּלָּה הַשָׂחַר וַיֹּאמֶר ֹלא אֲׁשַׂלֵחֲָך כִי אִם בֵַרכְתָׂנִי : (שם פסוק כ”ז)
ה”איש” אשר שעות ספורות לפני כן ניסה בכל כוחו להכניע את יעקב, עתה מתחנן לנפשו. “שלחני”, מבקש האיש. לא עת האבקות, כבר
עלה השחר. הפעם יעקב הוא השולט במצב. הוא קובע ומחליט ואומר לו כי לא יסכים שילך לפני שיבצע את מה שיאמר לו. הוא ”ציווה”
עליו לברכו לפני עזיבת ו את המקום. ואמנם, ה”איש” מברך את יעקב ונוטש את הזירה.

מהו המסר?
ה”איש” אינו אלא דימוי למה שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו בעיצומו של ליל. החשיכה הינה זמן שבין יום אתמול ליום המחר. הוא זמן של
“ירידה”, של אין. בזמן כזה יכולים להיות לכל אחד מאבקים מסוגים שונים. יכולים להיות פחדים וחששות מפני המחר. יכולות להיות ירידות
ונפילות. לא עלינו, יכולות לבוא על האדם מחלות או “מכות” שונות. זהו הזמן שאדם נאבק. יש “איש” המנסה להכניע, מנסה להפילו
וכביכול מנסה לומר: המאבק קשה מידי, אין לך סיכוי. מנגד, אנו לומדים מיעקב את הדרך הנכונה: לא להתייאש, לא להיכנע ולא ליפול.
להחזיק מעמד ולהילחם ללא חת. גם אם נקבל מכה קטנה, תמיד יפציע השחר, ואז יגיע הרגע של “לא יכול לו” וננצח. נשלוט במצב ואף
יותר מכך, ה”איש” שרצה להפיל אותנו, דווקא הוא יביא אותנו למקומות טובים יותר. הוא “יברך” אותנו וייתן לנו כוח להמשיך ולצעוד הלאה
במעלה ההר.