מאת: אלדד זמיר
שליח לשעבר בקייפטאון תשנ“ח
כיום מורה בכיר לגיור בקורס ”נתיב“


בנאי עמד על גג בית כנסת, ותיקן את הגג. “לעזאזל, פספסתי!” הוא צועק, לאחר שפגע בטעות באצבעו בפטיש.”אין צורך להשתמש בשפה כזו”, אומר הרב, השקוע בלימודיו למטה.
“ומה יקרה לי?” שואל הפועל הזועם, “יפגע בי ברק??”
“לעולם אי אפשר לדעת מה עשוי לקרות” עונה הרב המהורהר.
לאחר כמה דקות מאיר אור חזק וברק בוהק פוגע… ברב!
או אז, קול שמימי נשמע אומר: “לעזאזל, פספסתי…”

(אמנם באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב אך עדיין כל כך קל לספר בדיחה לא חינוכית – לא רבנית שכזו עכשיו, כשאני כבר לא משמש כרב קהילה…)

הקב”ה כמובן לעולם לא מפספס, ולהלן נעסוק באחת ממתנותיו הגדולות ביותר לאנושות – התורה.

ישנן שתי אפשרויות לגבי כותב התורה: או שהקב”ה כתב אותה או שבן אדם כתבה. לשם הדיון, בואו נניח שאדם כתב את התורה. אם כך, אנו מגלים תופעה מוזרה מאד – אותו אדם לא יכול היה להיות יהודי! הייתכן שיהודי היה כותב תיאורים כה שליליים, מזיקים והרסניים של אבותיו?

להלן מספר דוגמאות מתיאוריי הסופר: אחד מאבותיי, יעקב, היה שקרן ורימה את אביו, יצחק; בניו של יעקב חטפו ומכרו את אחיהם יוסף לעבדות; בני ישראל (אחיי ואבותיי) במדבר, העדיפו עבדות במצרים על חירות; עם ישראל הוא עם של עקשנים; משה, נביא ה’, מתלונן לקב”ה ואינו רוצה להיות המנהיג של מה שהוא מכנה ‘עם קשה עורף’; דור המדבר עבדו והשתחוו לעגל מזהב; הם הראו חוסר אמון בקב”ה בכך שהאמינו לדיווח השלילי של המרגלים על ארץ ישראל.
והרשימה מתמשכת עוד ועוד.

במסגרת רשימה זו נכלל גם מאורע מפרשתנו, פרשת חוקת (ויקרא כ’, ז-יג) שם מתואר סיפור מעידתם של משה ואהרון שהכו בסלע (ועוד פעמיים!), על מנת להוציא מים לספק את צמא העם, במקום לדבר אליו כפי שציווה ה’. משה ואהרון נענשים ונאסר עליהם להיכנס לארץ ישראל.

לאחר הבנת המשמעות והפירוש האמיתי של פסוקים קשים אלה כפי שמאירים זאת פרשנים רבים וכבר אין העניין כל כך שלילי כפי שנראה היה ממבט ראשון. לפעמים, הפסוקים פשוט מפורשים לא נכון ברמת הפשט, למרות שהכוונה אינה שלילית כלל (כמו במקרה של יעקב המנסה כביכול לרמות את יצחק). אך שום יהודי לא היה לוקח את הסיכון של הרס שמו הטוב של אבות אבותיו, גם אם רק ברמת ההבנה של הפשט.

מדוע שיהודי (או כל אדם נורמאלי) יכתוב דבר כה נורא על אבות אבותיו? אף עם אחר לא כתב היסטוריה כה שלילית על אבותיו. אי אפשר לקרוא על שום תבוסה מצרית בספרי ההיסטוריה המצריים. יש לפתוח טקסטים אשוריים על מנת לקרוא על כישלונות מצריים, ולהפך. אפילו היום יש הבדלים ניכרים בין ספרי היסטוריה בריטיים לאמריקאיים בתיאוריהם את מה שקרה במלחמת העצמאות האמריקאית. אך משום מה, העובדה שהצאצאים בדרך כלל מסתכלים על אבותיהם בהערצה בכתביהם ההיסטוריים, איננה נכונה כשמדובר ביהודים ובתורה.

אז מיהו אותו שכתב את התורה? זה לא יכול היה להיות יהודי! האפשרות הסבירה היחידה, אם כן, היא שאנטישמי כתב אותה! אך אם כך, אנו נשארים אובדי עצות בעניין איך אותו אנטישמי הצליח לשכנע את היהודים לקבל ולקדש את אותה תורה!

האפשרות שבן אדם כתב את התורה, אינה אפשרות ריאליסטית.

אם הקב”ה כתב אותה, אנו יכולים להבין איך עם ישראל הסכימו לקבל את התורה. הם ידעו שמה שהקב”ה כותב הוא אמת והם האמינו שהקב”ה לפעמים כותב תיאורים שליליים וביקורתיים רק על מנת ללמד אותנו שיעור חשוב. הקב”ה, ע”י כתיבת עובדות אלו, בעצם מעביר ביקורת בונה.
צד מיוחד זה של חשיפת ההיסטוריה ה”שלילית” של העם, גורם לנו לעצור ולהבין שכותב התורה היה חייב להיות הקב”ה. אך ישנם עוד היבטים ברורים המתוארים בתורה ומובילים לאותה מסקנה של כתיבה אלוקית.

בתורה ישנן נבואות שהתגשמו. הרב ברוך לף מציין שאמנם ישנם ספרים של עמים אחרים שבהם נבואות על העתיד כגון הנוסטרדמוס, שיש הטוענים שהתגשמו, אך במבט קרוב על נבואות אלה ניתן לראות שהן מעורפלות ובלתי אפשרי להוכיח את דיוקן. כל “נבואה” אותה ניתן להבין רק לאחר התרחשותו של אירוע מסוים אינה יכולה להיות מוגדרת כנבואה.
נבואה אמיתית, מובנת וברורה גם לפני התרחשות האירוע וכך אנו יכולים בעצמנו לראות האם הנבואה התגשמה או לא. נבואות כאלו בדיוק אנו מוצאים בתורה. מקורן של נבואות אלה אינו יכול להיות אנושי.

גורל העם היהודי, אם יעזבו את הקב”ה, מתואר בדיוק, ובפרטי פרטים מאד לא נעימים (ויקרא כ”ו; דברים כ”ח, ט”ו-ס”ח; כ”ט, י”ז-כ”ח; ל, א’-י’; ל”א, ט”ז-כ”א). ובאמת, כל הפרטים התגשמו במהלך ההיסטוריה. התורה כותבת שעם ישראל יגורש מאדמתו, יחזור, ויגורש שוב. לאחר מכן מסופר שהם ישובו לאחר זמן רב.
היהודים החזיקו באמונתם בהבטחות התורה על שובם לארץ ישראל במשך 2,000 שנה. וממש בעת הזו, עם ישראל סוף כל סוף שב לארצו. ברור שאין זו יד המקרה שכל העמים האחרים התערבבו אלו באלו ואיבדו צביונם ורק היהודים, לאחר מאות שנים של גלות והרס כן שרדו למרות שהיו נפוצים בין עמים שונים.

כל זה נובא זמן רב מראש! התורה, שנכתבה לפני 3,000 שנה, מספרת שעם ישראל יתפזר לארבע כנפות הארץ, אך ישמור על זהותו. איזה אדם יסתכן בכתיבת ‘שטויות’ כאלה? איך מישהו יכול לצפות שאחר יאמין, יקבל ויחיה עם זה באמונה?

ההיגיון מחייב אם כן את המסקנה שהתורה לא יכולה הייתה להיכתב ע”י בני אדם. הכותב היה חייב להיות הקב”ה.

אם הקב”ה כתב את התורה, הדבר ברור. הוא יכול לדעת שהיהודים לא ייטמעו בעמי העולם, ואם היהודים ידעו שהקב”ה כתב את התורה, מכיוון ששמעו את הקב”ה מדבר אליהם בהר סיני, אמונתם בשובם לארץ ישראל, לאחר הגלות הארוכה, מובנת.

עד כאן,

לתגובות: eczamir@yahoo.com