דובי הולץ
שליח לשעבר בממפיס (תשס”ג) ובלונדון (תשס”ח-תשס”ט)
כיום ר”מ בישיבה התיכונית ‘אורט נצרת עילית’

 

במסכת שבת (דף פט:) מובאת דרשה מעניינת על הפסוק מישעיהו סג, טז – “כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה’ אבינו גואלנו מעולם שמך”. הגמרא שמה לב ששמו של יצחק הושמט מאלה שלא זוכרים אותנו, לעומת אברהם וישראל, ומסביב לעובדה זו מתחיל להתרקם סיפור מעניין.

לעתיד לבא יראה הקדוש ברוך הוא שעם ישראל חטא. לאחר כל כך הרבה הזדמנויות מסתבר שהגדשנו את הסאה וכבר אין אפשרות לעשות תשובה. נראה שהדרך היחידה לסגור את הסיפור הוא על ידי השמדה, לא עלינו. אבל שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ולא כל כך מעוניין בהשמדתנו ומחליט לפנות למי שיכול ללמד עלינו זכות. ידוע שמידתו של אברהם היא חסד. לפני שבועיים הוא התפלל אפילו על סדום שלא יימחו, לכן ההחלטה לפנות אל אברה לא צריכה להפתיע אף אחד.

פונה הקב”ה אל אברהם “בניך חטאו”. אלא שכאן נכונה לנו הפתעה מכאיבה. “יימחו על שמך הגדול”, עונה אברהם. מסתבר שזו לא בדיוק התשובה אליה מייחל הקב”ה ולכן מחליט לפנות ליעקב. אם אברהם לא מתפלל עליהם ייתכן שזה נובע מכך שלא השקיע בהם פיזית יותר מדי. יעקב לעומת זאת גידל 12 בנים, הוא לא יוותר עליהם כל כך בקלות.

“בניך חטאו”, אומר ה’ ליעקב. אבל גם כאן התשובה היא לא בדיוק מספקת. גם יעקב עונה, “יימחו על שמך הגדול”. אומר ה’ לעצמו שהישועה לא תגיע מהזקנים או הצעירים וצריך לפנות ליצחק.

“בניך חטאו”, אומר ה’ ליצחק וכאן מתפתח דיון מרתק. ראשית יצחק תוקף את נוסח ההאשמה. “מה זאת אומרת הבנים שלי? כשהם עושים רצונך הם שלך, “בני בכורי ישראל” וכאשר הם חוטאים הם מפסיקים להיות הבנים שלך והופכים להיות שלי? כמו כשהבן קולע את סל הניצחון מהשלשה במשחק אליפות של בית הספר שם האבא קופץ על הרגליים ומצביע לכולם, “תראו! זה הבן שלי! אני לימדתי אותו את כל מה שהוא יודע!” לעומת זאת כשאותו בן חוזר הביתה עם התעודה שלו צועק האב “זלדה! תראי מה עשה הבן שלך!”

בשלב הבא יצחק מתחיל ללמד אותנו שיעור מאלף במתמטיקה. “כמה זמן חי אדם? 70 שנה? עד גיל עשרים אתה לא מעניש אז נשארו חמישים. חצי מזה לילה, הוא ישן, נשארו 25 שנה. תוריד עוד חצי על אכילה, שתייה וכו’ נשארנו עם 12.5 שנים. מה זה 12 וחצי שנים מתוך 70? תוותר להם. ואם אתה לא יכול לוותר להם, חצי עלי וחצי עליך. ואם גם זה יותר מדי, הרי אני הסכמתי שיקריבו אותי. הכל עלי”.

כמובן שהקב”ה מרחם על בניו ובני ישראל אומרים את הפסוק מישעיהו שהזכרנו כאשר הם מצביעים על יצחק בתור אביהם ויצחק בתורו מעביר את הקרדיט חזרה לה’. כמו שאמרתי לטעמי מדרש מרתק, אך לא כל כך מובן. למה שיצחק יהיה האב שמציל את בניו? הרי הסיבות של האבות האחרים להתפלל עליהם יותר טובות?

במבט ראשון, עיון בחייו של יצחק לא ממש עוזר לנו לפתרון הבעיה. מה מיוחד בחייו של יצחק?

“רק רגע!” אני שומע אתכם צועקים. “הרי הייתה את עקידת יצחק!” אז נעדכן שהמדרש לא מסתכל על עקידת יצחק בתור ניסיון של יצחק אלא של אברהם. יתירה מזאת, בפרשת העקידה מוזכרים הרבה פעלים. הרוב המוחלט הם פעלים של אברהם (“ויקח”, “וישכם”, “וישם” ועוד). ישנם כמה פעלים שמשותפים לאברהם ויצחק (דוגמת “וילכו”) אבל הפועל היחיד שמראה על פעולה של יצחק בעצמו הוא “ויאמר”. בעצם יצחק הוא סביל בסיפור העקידה ולכן אני מסיק שאמנם ייתכן שזו הזכות שעומדת ליצחק, אבל לא משם הוא שואב את הכוחות לעמוד מול ה’.

אם נחזור לעיון בחייו של יצחק נגלה שחיי יצחק הם בעצם סוג של גזור והדבק לחיי אברהם. אברהם יורד לגרר – יצחק יורד לגרר. אברהם אומר על אחותו שהיא אשתו – יצחק אומר על אחותו שהיא אשתו. אברהם חופר בארות – יצחק חופר את אותן בארות וקורא להם בשמות שקרא להם אביו. אברהם כורת ברית עם אבימלך – יצחק כורת ברית עם אבימלך. לעומת חייהם של אברהם מחד – שמתנסה בכל דבר בפעם הראשונה – ויעקב מאידך – שאין לו רגע של מנוחה – חייו של יצחק הם די משעממים.

וזו לפי עניות דעתי התשובה לשאלה שלנו. למרות שאולי מפחיד לעשות משהו שאף אחד עוד לא עשה, ישנה התרגשות מלהיות הראשון. אתה המתווה, המוביל, המנהיג. אבל לרוב עם ישראל החיים מבוססים על שגרה. יום אחרי יום לעשות את אותם הדברים שעשו ההורים שלי וההורים שלהם וההורים שלהם עד ליום שעם ישראל קיבל את התורה. והשגרה הזאת קשה, מעייפת ושוחקת. פורץ הדרך לא מסוגל להבין את הקושי שבחיי השגרה. “ברור שיש קשיים”, הוא אומר, “אבל תראו עד כמה זה משתלם! אתמול לא היה עם והיום יש!” המשמר, לעומת זאת, לא זוכה לראות את השינויים הגדולים. אצלו יש רק את הקושי היומיומי בלקום לתפילה, להניח תפילין, לשמור על הפה, ללמוד עוד דף.

לכן ליצחק יש את היכולת לפרגן לבני ישראל. הוא מכיר את הקושי שבשימור. מי ייתן שנצליח אנחנו להתמודד עם הקשיים של השגרה ולהיות ראויים להיות מליצי יושר כמו יצחק אבינו.