הפעם נתחיל בהיכרות קצרה עם הגבעונים (אנשים שגרו בגבעון, סמוך לגבעת זאב). מתואר בספר יהושע (פרק ט’), כי הגבעונים אשר שמעו על ניצחונותיו של עם ישראל בדרכו לכיבוש הארץ, חשבו ”שאין להם סיכוי”, והחליטו “לעבוד עלינו”. הם שלחו משלחת אשר סיפרה ליהושע ולעם כולו, כי הם הגיעו מרחוק ולכן בגדיהם בלויים, נעליהם מרופטים ומצוידים בלחם יבש וקלוקל, ולאור זאת ביקשו לכרות ברית עם ישראל. יהושע האמין להם, כרת עימם “ברית שלום”, וכל נשיאי ישראל נשבעו להם אמונים.
כעבור מספר ימים נתגלתה התרמית, כי הגבעונים אינם אלא חלק מהעמים יושבי כנען, ופשוט פחדו להתעמת עם ישראל. בעקבות הברית לא הייתה אפשרות להילחם נגדם, ולכן יהושע קבע את מעמדם כ”חוטבי עצים ושואבי מים” לדורי דורות. כארבע מאות שנה מאוחר יותר, מסופר בספר שמואל ב’ (פרק כ”א) שהיה רעב בימיו של דוד המלך. דוד הלך ”לשאול באורים ובתומים” [ בגד של כהן גדול, אשר ניתן ”לשאול” אותו שאלות לאומיות] לפשר הרעב. ה”תשובה” שהוא קיבל, הפנתה ”אצבע מאשימה” אל שאול, אשר הכה והרג את אנשי גבעון, למרות הברית אשר נכרתה עימם בימי יהושע. בהמשך מסופר על דו שיח בין הגבעונים לדוד, כיצד ”לכפר” על מעשי שאול.
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ [דוד] לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה: (שמואל ב’, פרק כ”א, פסוק ב’)
הכתוב מציין כי שאול קינא לבני ישראל ויהודה, וכל “קינאה ל..” אינה אלא קינאה חיובית. הכתוב לא מפרט מהי סיבת הקנאה, כנראה הרגם שאול ביחד עם עובדי הבעל. דוד שואל אותם: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה’?
לאחר ”דין ודברים קצר בין דוד לגבעונים, הם חוזרים ומביעים כעס רב על שאול, ומבלי להזכיר את שמו מבקשים:
הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לה’ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה’
הם מבקשים לקבל שבעה מבני שאול כדי שיהרגום ויתלו אותם, ובכך ”יכפרו” על מעשי שאול. דוד מסכים לתת לגבעונים ואמר: אֲנִי אֶתֵּן.
הגמרא במסכת יבמות (עט.) מרחיבה ומתארת את האירוע:
מיפייס, ולא פייסוהו. אמר: שלשה סימנים יש באומה זו (עם ישראל): 1) הרחמנים, 2)והביישנין,
3) וגומלי חסדים; רחמנים, דכתיב (דברים י”ג): ונתן לך רחמים ורחמך והרבך; ביישנין, דכתיב (שמות כ’): בעבור תהיה יראתו על פניכם; גומלי חסדים, דכתיב (בראשית י”ח): למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו’, כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו.
דוד ניסה לפייס את הגבעונים, אך הם לא הסכימו להתפייס. מרחיב ומסביר בעל “התורה תמימה” (פרשן אשר חי לפני כמאה שנה):
על פי הסימנים האלו דחה דוד המלך את הגבעונים מלהסתפח על קהל ישראל לפי שראה אותם שהעיזו פניהם ולא נתפייסו, ולא רחמו על בני שאול, ולא גמלו חסד לישראל למחול לבני מלכם, תחת שהם עשו עמהם חסד והֶחיום. (על הפסוק: שמות פרק כ’ פסוק ט”ז)
אדם אשר לא עובר את “המבחן המשולש” – יש ספק ביהדותו! המקור לתכונה השניה – ביישנות, הינו מתוך פרשתנו (כ’, ט”ז):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
“מנגנון” הבושה, “עובד” על פי המתכונת המתוארת במאמר התלמודי הבא (נדרים כ.) :
תניא: בעבור תהיה יראתו על פניכם – זו בושה, לבלתי תחטאו – מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא; מכאן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים – בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
אדם המתבייש מרגיש הרגשה של ”מה אני ומי אני” שאעשה דברים לא ראויים ולא רצויים. אני ה”קטן”, לא מעוניין שהקדוש ברוך הוא “יראה” אותי בקלקלתי. בושה זו הינה תכונה הגורמת לריסון, לשליטה עצמית, ובלשון יהודית: ”יראת חטא”.
מהו המסר
חובה לחנך את ילדינו לקורטוב של בושה. זוהי כאמור תכונה חיובית, המסמלת את הקשר שלנו לעם היהודי. למרות שאנו ב”דור האייפון”, שבו האדם המצליחן הוא הדוחף, המשיג, הקרייריסט שאינו בוחל בשום אמצעי, היהדות מלמדת אותנו לדגול בכיוונים אחרים: מתינות, סבלנות, איפוק, כבוד הדדי. ניתן לומר כי הבושה מהווה את המקור לתכונות אלו.
יש לזכור, כי ישנם מצבים מסוימים בהם אין להתבייש. לדוגמא: אין הביישן למד ( מסכת אבות, פרק ב’ משנה ה’)שהרי כדי ללמוד צריך להסיר את הבושה ולשאול כמה שיותר. אך ככלל, ניתן לומר כמאמר המשנה: בושת פנים לגן עדן (שם, פרק ה’, משנה כ’).
תגובות ל: rafi.zebeger@gmail.com
