בחירת שופטים אינה משימה קלה. אנו עדים לכך בימינו, כאשר חולפות שנים ארוכות עד אשר כל חברי הוועדה לבחירת שופטים, מגיעים
ל”עמק השווה” ומחליטים על בחירת שופט לבית המשפט העליון. הוועדה מורכבת ממגוון אנשים, חלקם פוליטיים, חלקם אנשי מקצוע
(אמורים להיות), אחרים אנשי ציבור, וכל אחד מגיע עם ה”השקפה” שלו. זה מושך לכאן, השני לכיוון אחר, והסכמה אַ יִן. פרשתנו מחזירה
אותנו שנות דור, לעצתו של ה”יועץ הארגוני” הראשון של עם ישראל, הלוא הוא יתרו חותן משה, שעסק בין היתר גם בסוגיה זו:
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָּעָּם אַנְשֵׁי חַיִל יְִראֵי אֱֹלקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָּצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שֵָּרי אֲלָּפִים שֵָּרי מֵאֹות שֵָּרי חֲמִשִּׁים
וְשֵָּרי עֲשָֹּרת: (שמות, פרק י” ח, פסוק כ”א)
יתרו מציע למשה ח ת נו, הקורס תחת נטל ההנהגה והמשפט, לבחור שופטים ברמות שונות [שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי
עשרות]. שופטים אלו יישאו בע יקר הנטל, ורק ה”מקרים הקשים” יעלו לבית דינו של משה רבנו.
מהן התכונות הנדרשות לתפקיד זה? איזה מִ תְ א ר אנושי ומקצועי יש להגדיר לצורך המטלה ? מה יש לכתוב ב”מודעת העיתון” בניסיון איתור
אנשים המתאימים לתפקיד? יתרו מציין ארבע תכונות נדרשות, נסבירן לפי פירוש רש”י על הפסוק :
.1 אנשי חיל – אנשים עשירים שאין להם צורך להתחנף לאף אדם, ולא להכיר פנים לאף אחד מבעלי הדין.
.2 יראי אלקים – רש”י לא “מרגיש צורך” להסביר תכונה זו, כנראה בגלל שהבין זאת “כפשוטו”. אדם שיש לו “פחד” מבורא עולם, אדם
שמאמין בשכר ועונש, אדם שדוגל ב”קשר ישיר” בין מעשים ותוצאות של אדם, זהו ירא אלקים. אדם כזה כנראה גם לא יסטה כהוא זה
משורת הדין, ויפסוק בכל מקרה לגופו של עניין , לפי החוקים והתקנות. בהמשך נתמקד בהסבר נוסף לתכונה זו.
.3 אנשי אמת – אלו “בעלי הבטחה”, שכדאי לסמוך על דבריהם, וכתוצאה מכך דבריהם יהיו נשמעים. אם נתרגם תכונה זו לשפת ימינו,
ניתן לומר שהם עומדים ב”מבחן האמינות”. שופט, אשר “מילה שלו היא מילה”, משדר יושרה ואמינות, שופט כזה זוכה ליחס של כבוד
והערכה ו”דבריו נשמעים”.
4 שנאי בצע – אנשים שאינם מייחסים חשיבות גדולה לממון. התלמוד (מסכת בבא בתרא דף נ”ח) מבהיר נקודה זו ואומר למסקנה:
כל דיין דמפקינן ממונא מיניה בדינא – לא דיינא הוא. כלומר, דיין שתובעים אותו לדין על ממון שחייב לרעהו, ובסופו של דבר
הוא מתחייב לשלם לתובע – אינו יכול לשבת בדין. הסיבה לכך: דיין החייב כסף ולא מחזירו כדין, ובסופו של דבר נתבע ומתחייב להחזיר את
הכסף, מלמד אותנו כי הוא ”אוהב ממון” ואף מוכן להתעמת על כך בבית הדין – אדם כזה אינו ראוי לתואר דיין.
התכונה השנייה )יִרְ אֵ י אֱ ֹלקִ ים( מבוארת במדרש, באופן שונה מההבנה שניסינו לייחס לרש”י לעיל:
יראי אלקים – אלו שעושים פשרה בדין. (מדרש מכילתא על הפסוק)
מספר תמיהות יש על מדרש זה:
א) מה הקשר בין פשרה לדין. על פניו נראה, שאלו ש תי דרכים הפוכות זו לזו. שופט הפוסק על פי דין, הולך בדרך של “יי קוב הדין את
ההר” – מפרש, מתרגם ומיישם את החוק ככתבו וכלשונו. לעומת זאת, שופט הנוהג בדרך של פשרה, מחפש את דרך הביניים, מחפש כיצד
ניתן לגשר ולפשר בין הצדדים, ומחפש כל הזמן את “דרך האמצע” שתנסה לרצות עד כמה שניתן את שני בעלי הדין.
ב) מה הקשר בין פשרה ליראת אלוקים? תרגום המילה יראה – פחד. כיצד מגיעים ומנווטים מתוך הפחד אל הפשרה? כדי לנסות ולענות
על שאלות אלו, נלמד קטע תלמודי נוסף:
רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע ]לפ שר[, שנאמר )זכריה ח'(: אֱמֶת ּומִשְׁפַט שָּלֹום שִּׁפְטּו בְשַׂעֲֵריכֶם. והלא במקום
שיש משפט – אין שלום, ובמקום שיש שלום – אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום – הוי אומר: זה
ביצוע. (מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב)
רבי יהושע סובר: לא רק שאין סתירה בין משפט לפשרה כפי שחשבנו לעיל, אלא לדעתו, משפט ללא פשרה הריהו בבחינת “גוף ללא
נשמה”. משפט שאין בו שאיפה לפשר ולגשר – הריהו “משפט חסר”. יש עניין גדול ואף מצווה, לנסות ולהגיע לפשרה דווקא בתוך כותלי
המשפט, דווקא ע”י השופט אש ר דן במחלוקת וחייב להוציא פסק דין מתחת ידיו. דווקא השופט, בשבתו על כסאו הרם והנישא, דווקא הוא
חייב לנסות לפשר בין הצדדים הניצים ולהגיע לפשרה. אמנם ישנה דעה תלמודית החולקת, אך להלכה נפסק כרבי יהושע:
וכל בית דין שעושין פשרה תמיד – הרי זה משובח (רמב”ם הלכות סנהדרין פרק כב הלכה ד )

מהו המסר?
ניתן לכנות את מהות הפשרה “שאיפה לשלום”. שהרי שני בעלי דין, כמעט תמיד לא יסכימו אחד לשני “בדרך הרגילה”, ויכולים להמשיך
ולהתעמת עד אין סוף. ”השאיפה לשלום” מביאה אותנו למחוזות אחרים, ומנתבת אותנו תמיד, לסיים כל מחלוקת בדין, במציאת פיתרון
שיניח פחות אות יותר את שני הצדדים. אמנם, הפשרה יכולה להיות ”כואבת”, מאכזבת ולפעמים אף מכעיסה, אך כמעט תמיד היא
מסיימת את הדיון ואת העימות ומביאה ”שקט לזירה”.
זו צריכה להיות שאיפתנו בכל מחלוקת גם בתוך המשפחה ובבית. כאשר שניים מתקוטטים, מתווכחים, מתדיינים תוך כדי כעסים הדדיים,
אשר יכולים להתפתח למריבה קולנית ואף יותר מכך, נפעיל את מנגנון ”שאיפה לשלום” וננסה בכל כוחנו להביא ”שקט לזירה”.
נשאף ללכת בדרך המ בוטאת בפסוק (זכירה ח’, ט”ז): אֱ מֶ ת ּומִ שְ פַ ט ש לֹום שִ פְ טּו בְ שַ עֲ רֵ יכֶ ם [ובראשיכם].