הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים,
אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים,
אִם כְּבָנִים – רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים,
וְאִם כַּעֲבָדִים – עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת
עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ, וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ – אָיוֹם קָדוֹשׁ
פיוט זה, יישמע בעוד מספר ימים, בבתי כנסת בעולם כולו, לאחר כל אחת מיחידת תקיעות שופר של ראש השנה. הפיוט מתאר את הרגשת הרטט והיראה, את החששות הכבדים שלנו מפני המשפט המתנהל בפני בורא עולם, ואת התחינה בפניו, שירחם עלינו כְּאָב המרחם על בניו, ולחילופין, כאדון הָחונֵן את עבדו. בתחילת הפיוט חוזר המחבר פעמיים על המילה ”היום”, אשר באה להעצים את היום הגדול בו אנו עומדים. יום הדין, הקובע גורלות וגוזר גזירות לכל השנה כולה. בפרשתנו, מוזכרת מילה זו (היום) שלוש עשרה פעם! ננסה לעמוד על טיבה ומהותה, תוך לימוד והעמקה באחד מפסוקים בהם מוזכרת המילה:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה’ אֱלֹקֶיךָ: (דברים כ”ז, ט’)
הפסוק מתאר את הימים שלפני ”עזיבת משה” את עמו אשר הנהיג ביד רמה במשך ארבעים שנות נדודים במדבר. בימים שלפני פטירתו מן העולם, מנסה משה לדאוג “לתקופה שאחרי” ולתת כמה שיותר ”טיפים” לעם ישראל, אשר יעזרו לו ”לשרוד” ולהשאירו ברמה הרוחנית הגבוהה, בה הוא שהה כל אותה התקופה.
1. הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם – וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני (מסכת ברכות דף ס”ג עמוד ב’)
ידוע, שבכל דבר חדש ישנה ”חדוות היצירה”. כל עבודה חדשה, כל התחלת לימוד במוסד חדש, מורה חדש, כל דבר המתחדש, מעורר אתגר ונותן ”אנדרנלין” במוחנו, אשר מקרין לכל הגוף חיוּת וכוחות חדשים. השאלה הגדולה היא כיצד ניתן לְשַמֵר את אותה הרוח? כיצד ניתן להמשיך ולעסוק באותו מוסד, עם אותם מורים, אותם חברים לספסל הלימודים, חברים משותפים בעבודה שנים רבות, ועדיין לשמור על ה”טריות”, על ה”רעננות” ועל ”נקודת הבראשית”? המדרש לעיל מתווה דרך: להתייחס לפעולות שאנו מבצעים, כאילו היום זה הפעם הראשונה. כאילו, כל יום היא נקודת ההתחלה עם אותה ”חדוות יצירה”. לכאורה, נראה הדבר כ”סיסמה יפה”, שאיפה אשר היינו שמחים להגשימה, אך בפועל, קשה עד מאוד להשיגה. נשתדל בכל אופן להבין כיצד ניתן להגיע אליה? מהו ה”קוד הסודי” לקיומה?
נעזר ברעיון של הרב קונשטט זצ”ל (ראש ישיבת ”קול תורה”) על פסוק מפרק תהילים (פרק כ”ז) אותו האשכנזים אומרים בימי חודש אלול :
אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה’ אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: בפסוק זה אנו מבקשים דבר אחד: לשבת ב”ביתו של הבורא” ולראות שם את כל ה”אור” הגדול. אבל הפסוק מסתיים בשתי מילים שלכאורה ”אינן מסתדרות” עם תחילתו: וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. האם אנו מבקשים לשבת בביתו או לבקרו? האם זו ישיבת קבע, או אינו אלא ביקור ארעי?
יש לומר כי באמת אנו מבקשים לשבת, אך בד בבד להתנהג כאילו אנו מבקרים. מדוע? מה מיוחד במבטו של האורח אשר אינו קיים במבט של ה”דייר הקבוע”? מסביר הרב קונשטט (מקים ישיבת ”קול תורה”): האורח מתעניין בָּמָקום, במציאות, באנשים החדשים ובעקבות כך, הוא שם ליבו גם לדברים הנעלמים מפניהם של ”אנשים וותיקים”. אם כן: התעניינות מתמדת, בחינה יומיומית מחודשת של ה”דברים הרגילים”, מחקר וצפייה אמיתיים ללא חשש מ”’שאלות יסוד” פעם אחרי פעם – הם הנותנים לנו להיות ”יושבים” אך להתנהג כ”אורחים”.
2. הַסְכֵּת – עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה (שם)
מדרש זה עוסק במלה הַסְכֵּת, אשר הינה יחידנית בתנ”ך. המילה מתחלקת לשנים- הַסְ, מלשון עשו, כֵּת, מלשון כיתה. כלומר, כדי ללמוד ולהתקדם, כדאי מאוד לעשות זאת בחברותא ולא באופן עצמאי. כפי שאמר חוני המעגל (מסכת תענית, כ”ג, א’): אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא.
בתרגום חופשי: או לימוד בחברותא (לימוד משותף עם חבר נוסף), או חס וחלילה עלול לגרום למוות. (כפי שאירע לחוני המעגל).
3. הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל – כתתו עצמכם על דברי תורה…, כדאמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה…(שם). מדרש זה מייחס למילה הַסְכֵּת משמעות של לְכַתֵת )לשבור). יש להשקיע, לא “לחפף”, לא לוותר, להיות יסודי, לחקור, לדרוש ולְלָבֶּן עד אשר מבינים כל סוגיה “לעומקה ולרוחבה”.
מהו המסר
לגשת לכל נושא בהתעניינות, בהשקעה, ביסודיות, לרדת לשורש הנושא, רצוי מאוד לְלָבֶּן עם חבר, כך ש”כל יום יהיו בעינינו כחדשים”.
שבת שלום
