הפעם נתמקד בסיפור תלמודי, אותו נלמד בעז”ה בעוד מספר חודשים, עת נתחיל שוב מחזור חדש של לימוד ”דף היומי” [לימוד מידי יום, של דף מן התלמוד הבבלי, הנלמד ע”י אלפי איש ברחבי העולם], ובסוף המאמר ננסה למצוא הקשרים בין הסיפור לפרשתנו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: תפלת ערבית – רבן גמליאל אומר: חובה, ר’ יהושע אומר: רשות (ברכות, כ”ז, ב’)
תפילת ערבית, הינה התפילה השלישית והאחרונה, הנאמרת בשעות הערב, עליה נסב הדיון במאמר תלמודי קצר זה. האם תפילה זו מוגדרת כתפילת חובה, בדומה לשתי התפילות הקודמות [שחרית ומנחה, הנאמרות בשעות הבקר והצהריים] או שמא הינה ”תפילת רשות”. זו מחלוקת בין שני חכמים: רבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, טוען שהינה חובה, לעומת רבי יהושע, שהיה אב בית הדין [רמה נמוכה יותר], טוען שאינה אלא רשות. לאחר פתיח זה ”מתגלגל” סיפור היסטורי מעניין, המתאר את הדו שיח ביניהם ומה קרה בעקבותיו. נתאר חלקים ממנו, בתרגום חופשי:
תלמיד אחד שאל את רבי יהושע בדבר חיוב תפילת ערבית, ונענה שהינה תפילת רשות. לאחר מכן בא לפני רבן גמליאל ונענה שתפילה זו הינה חובה. הקשה התלמיד בפני רבן גמליאל:
והלא ר’ יהושע אמר לי רשות ?
ענה לו רבן גמליאל: “נמתין עד שיגיעו החכמים לבית המדרש, ונברר את הסוגיה”. לאחר שהגיעו החכמים [כולל רבי יהושע], שוב זרק ”השואל” את שאלתו, וענה רבן גמליאל את תשובתו שתפילת ערבית חובה.
המשיך רבן גמליאל להקשות: האם יש מישהו הסובר אחרת? הס באולם – אין קול ואין עונה, מלבד רבי יהושע אשר נענה ואמר: לא.
הקשה עליו רבן גמליאל: כיצד אתה אומר כך, והלוא שמעתי בשמך, שאתה סובר שתפילת ערבית אינה אלא רשות? ביקש רבן גמליאל מרבי יהושע לעמוד על רגליו, ושוב חזר ושאלו: האמנם?
“התפתל” רבי יהושע, ובסופו של דבר הודה ואמר, שאינו יכול להכחיש את אותו תלמיד אשר נוכח באותו מעמד. כך נשאר רבי יהושע לעמוד, כל עוד רבן גמליאל הנשיא המשיך לדרוש בבית המדרש. מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שרבן גמליאל מתייחס כך לרבי יהושע, נפגעו חכמים מהתנהגות זו של המנהיג, והחליטו ביניהם לבצע ”הפיכה”. ביקשו למנות מישהו אחר במקומו של רבן גמליאל. התלבטו החכמים מי הוא הראוי והמתאים להנהיג את העם ולכהן בראש הסנהדרין. פסלו את רבי יהושע למרות שהיה מתאים, כיוון שהיה ”נוגע בדבר”. פסלו את רבי עקיבא כיוון ש”אין לו זכות אבות”.
הגיעו למסקנה: נוקמיה לרבי אלעזר בן עזריה, דהוא חכם, והוא עשיר, והוא עשירי לעזרא.
מצאו את החכם רבי אלעזר בן עזריה אשר ניחן בתכונות הראויות למנהיג: חכמה, עושר ויוחסין. שלחו נציגים לשאול את כבודו: האם ייענה לבקשה להתמנות לנשיא? רבי אלעזר בן עזריה שהיה צעיר לימים, בן שמונה עשרה! וכבר בגיל זה ניכרה גדולתו וחכמתו הרבה, עד שחכמים הגדולים ממנו בשנים רבות הסכימו למינויו. מי היה מתלבט פעמיים האם לקבל משרה רמה זו? כבוד גדול ויחס מפרגן מעין כמוהו, היה ”ממיס” כל אחד, והיה נענה לבקשה. אך לא רבי אלעזר בן עזריה. הוא הלך להיוועץ…באשתו. יש להניח שהם לא היו נשואים שנים רבות קודם לכן.
כמו כן, יש להניח ששעות רבות מן היום היה ”מבלה” בבית המדרש להחכים ולגדול בתורה, כך שלא היה להם ”זמן איכות” רב ביניהם.
בכל אופן, מיד עם קבלת ההצעה נועץ בזוגתו. היא בחכמתה, שאלה אותו: אם אתה תתמנה, עלולים לבצע ”הפיכה” גם לך, ואיך תרגיש אתה באותו מעמד? נענה רבי אלעזר ואמר לה משפט חכם:
לישתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר.
בתרגום חופשי: ישתמש אדם בכוס יקרה אף על פי שעלולה להישבר למחרת. במילים אחרות, אמר רבי יהושע לאשתו: אין צורך ”לחיות בעצבנות” ולחשוב כל הזמן מה עלול לקרות, ולחיות במתח מפני העתיד. עכשיו יש כוס שניתן לשתות ממנה, אפילו שהיא כוס יקרה ואם היא תישבר ”לא יהיה נעים”. יש לשתות כל עוד אפשר, ואם תישבר – תישבר [אין צורך לשמור על הסלון היפה תחת סדינים ”כדי שלא יתלכלך”].
שמעה אשתו של רבי אלעזר בקשב רב את תשובת בעלה, וקבלה את דעתו. לאחר מכן העלתה ”בעיה” נוספת ואמרה: ”אין לך שערות לבנות”. התכוונה לומר לו: תקשיב, אתה ממש צעיר, איך אנשים יקבלו אותך, יעריכו אותך, יסכימו לשמוע את דעתך כאשר אתה עוד ”ינוקא”.
שמע הבעל את ההערה ואמר: “באמת את צודקת”. אך כאן, ”’נכנס הקדוש ברוך הוא לתמונה” ובאותו יום נעשה לו נס וגדלו לו שמונה עשרה שערות לבנות. כביכול, גם הבורא “מסכים” לדעת החכמים בבחירת רבי אלעזר כמתאים ביותר למינוי! [להמשך הסיפור ניתן לעיין בגמרא שם].
נלמד קטע קטן מתוך פרשתנו, ובה נכיר אשה קצת שונה מאשתו של רבי יהושע, אליה התוודענו בסיפור לעיל.
פרשית ”ירושת בן בכור” הנלמדת בפרשה קובעת שיש לתת לבכור הבנים של האב [בכורה הולכת לפי האב] פי שניים בירושה מכל אחד מן האחים. לדוגמה: אם יש ארבעה בנים, מחלקים את הירושה לחמישה חלקים, כל אחד נוטל חלק אחד, והבכור נוטל שני חלקים. מה קורה אם לאדם יש שתי נשים [לפי דין תורה , מותר לגבר לשאת שתי נשים, רק בתקופה מאוחרת יותר נאסר] האחת ”אהובה” ואחרת ”שנואה”. מדגישה התורה וקובעת: גם אם הבן הבכור הוא מן האישה ה”שנואה” יש לקיים את דין התורה ולתת לו פי שניים.
את התיאור בפסוק של שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, ניתן להסביר במספר אופנים:
1. חכמים (יבמות כ”ג. ועוד) מסבירים את השנאה, בכך שהבעל התחתן עם אישה אשר היה אסור לו להתחתן איתה, כמו למשל כהן עם גרושה, אשר למרות האיסור – הנישואים ”תופסים”. לאור זאת, משמעות ”שנואה” היא ”שנואה כלפי הקדוש ברוך הוא”, בכך שנישאה באיסור.
2. בתורה קוראים לאישה שנייה ”צרה”. ניתן להבין את המינוח, שהרי איזו אישה תרצה שתיכנס לה אישה נוספת ”בין הגלגלים”, ולכן בהחלט אשה שנייה הינה ”צרה” לאשה הראשונה (וכן הפוך). לאור זאת, נוכל אולי להסביר בפסוק שלנו, כי אחת הנשים באמת שנואה לבעלה, והתורה מתייחסת למציאות אפשרית שכזאת. הקשר בין איש לאשתו השנואה בוודאי אינו קשר בריא, חזק ויציב, אלא במקרה הטוב, “קשרים קרים”, ובמקרה הפחות טוב, אין כלל קשר נפשי ביניהם.
קשר שכזה בין איש לאשתו, מחדד מאוד את ההבדל בינו לבין הקשר היפה, החזק והטוב, כמו זה שהכרנו בסיפור התלמודי לעיל.
מהו המסר
זוגיות טובה ”ובריאה” מתחילה בהקשבה [נכון לגבי כל היחסים הבינאישיים]. נכונות לשמוע בכנות ובאופן אמיתי את דעת הבן זוג, ואף יותר מכך – נכונות לקבל את הדעה השנייה. אשתו של רבי אלעזר, כנראה הייתה מאוד נחרצת ונחושה בדעתה, שבעלה לא מתאים לכהן בכהונה הרמה, לפחות לא בשלב זה של חייו. היא העלתה טיעון חשוב והגיוני, אך הקשיבה בקשב רב לתשובת בעלה החכם, ובלי שום בעיה קבלה את דעתו.
בהמשך, כאשר האישה העלתה טיעון לגבי הגיל והיחס הצפוי בעקבותיו, רבי אלעזר לא חשש, לא היסס, וכנראה קיבל והסכים לדעתה. אילולי הבורא היה ”מתערב” ומבצע את הנס שגרם לגדילת שמונה עשרה שערות לבנות באותו יום, כנראה שרבי אלעזר היה שומע לעצתה של אשתו ולא היה מסכים למינוי. אך מה לעשות, אם יש לו סימנים מלמעלה, הוא הבין שכנראה הוא ”חייב” לקבל את התפקיד.
זוהי המתכונת: כבוד הדדי, נכונות לשמוע ולהקשיב באמת, ואף אם הדבר יגרום לשינוי מן הדעה הקודמת.
