גלעד לביא
ראש משלחת תורה מציון, פרת’ אוסטרליה תשע”ז
דרוש וקבל שכר
ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו.
ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא.
ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו
(דברים כ”א)
על פניו בן סורר ומורה הוא ילד מעל גיל מצוות שמתנהל בצורה בעייתית שכוללת נהנתנות מופרזת תוך זלזול בהוריו וגניבה מהם. על פי דעת תורה הוא חייב בסקילה ולכן הוריו לוקחים אותו לזקנים שיושבים בדין והם דנים בעניין. אם הוא חייב אז דינו מוות בסקילה. חז”ל מסבירים שהסיבה לפסק דין כזה הוא כדי שהבן לא יגדל ויבצע מעשים חמורים יותר, אולם כאשר נכנסים לעומק הסוגיה רואים שעל פי ההלכה נדרשים תנאים רבים כל כך לפני שאפשר לחייב אדם בפועל, עד כדי כך שישנם חכמים שסוברים שפסק דין כזה לא קרה מעולם.
רש”י מסביר את המושגים סורר (סר מן הדרך) ומורה (מסרב בדברי אביו) כמו כן רש”י מסביר את דרך הפיכתו של אדם להיות בן סורר ומורה. בנוסף רש”י מביא את דברי התלמוד במסכת סנהדרין שמפרט מהם התנאים המדויקים: ”בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין” כלומר אנו מוצאים כאן שלושה תנאים:
א – גניבה שחייבת להיות מהוריו ולא משל אחרים.
ב – כמות אכילה – תרטימר ולוג.
ג-מאכל מסוים: בשר ויין, ואף אמרו חכמים רק בשר בקר ולא בשר עוף.
לאור הדברים האלו ניתן להבין למה ישנו קושי גדול להוכיח ולדון לכף חובה בן שמתנהג בצורה לא ראויה. ואם כל זה לא מספיק אז הרמב”ם בהלכות ממרים (פ”ז ה”ז) כותב:
“כיצד דנין בן סורר ומורה? מביאין אותו תחילה לבית דין של שלושה ואומרים להם בן זה סורר ומורה ומביאין שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב ואכל אותה האכילה אחרי ההתראה וזוהי עדות ראשונה, ומלקין אותו. חזר וגנב משל אביו ואכל אכילה זו שוב מביאין אותו לבית דין של עשרים ושלושה ומביאין שני עדים שמעידים עליו שוב ואחרי שהתרו אותו וחוזר שוב על חטאו גומרין דינו כדרך כל הרוגי בית דין וסוקלין אותו..
לאור דברי רש”י ודברי הגמרא בסנהדרין, ובנוסף דברי הרמב”ם רואים שהתהליך של חיוב הוא תהליך מסובך ומדויק ואי אפשר לדלג על שום חוליה מאלה המרכיבים את המערכת המשפטית. משום כך גם אם נמצא בן האוכל אכילה גסה כדברי הגמרא בתנאים האמורים, קשה להניח שאכן יתבצעו במציאות כל התנאים והפרטים הדרושים לדיון משפטי ושיגיעו לפסק הדין החמור שהתורה קובעת.
ולכן עתה נוכל להבין את דברי ר’ שמעון שקבע: “בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? אלא דרוש וקבל שכר” (סנהדרין ע’ , ע”א). אנחנו מאמינים שהתורה שבעל פה מצמצמת ומרחיבה את הכתוב בפסוקים לפי הצורך אבל ככל שמדובר בתורה שבכתב אנחנו יודעים שהתורה לא כותבת אות מיותרת, ולכן נשאלת השאלה למה התורה מקדישה מספר פסוקים משמעותיים עם ציווי מרתיע מאוד כאשר ר’ שמעון אומר שאין מציאות כזאת? ולכן לעניות דעתי עלינו להתייחס לסיפא של דבריו של ר’ שמעון: ”דרוש וקבל שכר”. כלומר עלינו ליצור שיח ולעורר דיון במשמעות של חינוך ילדים, בגבולות של רע וטוב ומהו בדיוק מצוות כיבוד אב ואם?
ספיח נוסף מפרשת בן סורר ומורה המחייב אותנו לחשוב הוא נושא סיבת המוות ”שימות חייב ולא זכאי” האם יש לנו רשות לפגוע בילד שאנחנו מזהים אצלו ניצנים של רוע? האם יש לנו רשות לחרוץ את דינו של אדם על פי סופו? לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי ישנם צוררים שגרמו לנו נזק בלתי ישוער האם ניתן היה לחרוץ את דינם בגיל צעיר יותר ובכך למנוע נזק גדול יותר? לא יודעים? דרוש וקבל שכר..
נקודה נוספת בעניין בן סורר ומורה מטילה אחריות ברורה ביותר למעשיהם של ההורים. יש מחלוקת בדורנו על מי מוטלת אחריות החינוך, האם על ההורים ורק מוסד החינוך מסייע, או שההורים מוסרים את בנם למוסד על מנת שיחנכו ובזה הסתיים חלקם. זוהי קיצוניות גדולה בדברים וברור כי השביל נמצא אי שם באמצע. וכל תא משפחתי צריך למצוא את האיזון הנכון .”דרוש וקבל שכר”
לסיכום :
נושא משמעותי בפרשה שלנו הוא נושא בן סורר ומורה ולאו דווקא כי הוא מתייחס לדברים שקרו אלא כי זה מחייב אותנו לדון בעניין זה כל רגע לאורך כל הדורות . החברה היהודית רואה כערך עליון את חינוך ילדיהם ומשקיעה בהם משאבים רבים ומגוונים . כמו כן החברה הולכת ומתפתחת ונושאים חינוכיים אף פעם לא יגמרו אלא ישתנו על פי הצרכים של התקופה והזמן ולנו רק נשאר ל”דרוש ולקבל שכר”.מי ייתן שנדע לראות וחשיבה ושיח כדבר שמצמיח את כולם, באופן אישי ובאופן כללי.
