עם ישראל חווה חוויה מדהימה במעמד הר סיני, המתוארת בפרשת יתרו אותה קראנו לפני מספר שבועות. נצטט מספר פסוקים
המתארים את גודל המעמד:
וַיְהִי בַּיֹום הַשְּׁלִישִׁי בִהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹֹּלת ּובְָרקִים וְעָנָן כָבֵד עַל הָהָר וְקֹּל שֹׁפָר חָזָק מְאֹּד וַּיֶּחֱַרד כָל הָעָם אֲשֶׁר
בַמַחֲנֶה: (שמות, י”ט, ט”ז)
וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּּלֹו מִפְנֵי אֲשֶׁר יַָרד עָלָיו ה’ בָאֵש וַּיַעַל עֲשָׁנֹו כְעֶשֶׁן הַכִבְשָׁן וַּיֶּחֱַרד כָל הָהָר מְאֹּד: (שם, י”ח)
וַיְהִי קֹול הַשֹופָר הֹולְֵך וְחָזֵק מְאֹּד מֹּשֶׁה יְדַבֵר וְהָאֱֹלקִים יַעֲנֶּנּו בְקֹול: (שם, י”ט)
במעמד זה קבלנו את “עשרת הדברות” שהם תמציתה ועיקרה של כל התורה כולה. בסיום המעמד משה רבנו עלה אל הר סיני כדי לקבל
את לוחות הברית, עליהם יחקקו עשרת הדברות. ב”שיחת הפרידה” של משה לפני עלייתו להר, אמר להם שיחזור כעבור ארבעים יום,
בבוקרו של יום. עם ישראל נרגש מהמעמד אותו חזה, חיכה וציפה לשובו של מנהיגם.
יום רודף יום, שעה רודפת שעה והעם כולו נשאר בבגדי חג, עם הרושם העז ממעמד הר סיני, עומד ומ מתין לשובו של משה.
ממתי מתחילים לספור את הימים? האם להחשיב את יום העלייה? משה לא הגדיר! כידוע, כאשר דבר לא מוגדר, כל אחד מנסה לפרש
כהבנתו. העם רוצה מאוד לראות את מנהיגם, מנסה להקדים עד כמה שניתן את שובו. לכן, הם היו בטוחים שיום העלייה נכלל בארבעים
יום, ולפי ספירתם הוא כבר אמור לחזור. משה לא החשיב את היום הראשון, כיוון שלא היה יום מלא!
ואמנם הגיע היום, עברה שעה, עברו שעתיים שלש, עד אשר הגיעו לחצות היום ו… משה טרם ירד. המחשבות מתרוצצות בראשם של העם,
וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. לא עברו דקות רבות וכבר פנו אל אהרון, אח י מנהיגם בבקשה:
קּום עֲשֵׂה לָנּו אֱֹלקִים אֲשֶׁר יֵלְכּו לְפָנֵינּו כִי זֶה מֹּשֶׁה הָאִיש אֲשֶׁר הֶעֱלָנּו מֵאֶֶרץ מִצְַריִם ֹלא יָדַעְנּו מֶה הָיָה לֹו: (שם, ל”ב, א’)
המנהיג שהוציא את העם מעבדות קשה ביותר לחירות, המנהיג שהביא אותם למעמד הנשגב של קבלת התורה, המנהיג שהבטיח
להכניסם לארץ ישראל, המנהיג המקשר בינם לבין בוראם – הבטיח לחזור ולא חוזר.
כזכור, רק לפני שבועות מספר יצאו ממצרים, בה עבודת אלילים הייתה חלק מהתרבות המקומית. אין ספק שאוירה זו השפיעה גם על בני
ישראל, ועתה – כשאין מנהיג מוחשי, ויש אכזבה גדולה מאוד, חוזרים מהר מאוד לשאיפה לאליל מוחשי שיוכלו להתייחס אליו, ומנסים
ליצור אותו. לא עברו שעות רבות, והוקם אליל זהב בדמות עגל, שעשוי כל כולו מ תרומ ות העם.
חלק מ האנשים החלו לאכול, לשתות, “לצחק” סביבות העגל אשר זה עתה יצרו, כמתואר בפסוק הבא:
וַּיַשְּׁכִימּו מִמָחֳָרת וַּיַעֲלּו עֹֹּלת וַּיַגִשּו שְּׁלָמִים וַּיֵשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹּל וְשָׁתֹו וַּיָקֻּמּו לְצַחֵק: (שם, ו’)
משה שומע על האירועים הדרמטיים כשהוא נמצא “למעלה”. הקב”ה מספר לו על כוונותיו לכלות את העם. משה מ יד מתפלל ומבקש
להניא את הקב”ה מיישום מחשבה זו, ואכן – תפילתו מתקבלת.
לבקשת הבורא, משה יורד מההר ושני לוחות הברית בידיו. שומע קולות עזים, וכשהוא מתקרב רואה את ה”חוגגים” בהתלהבותם, ומחליט
מייד לעשות מעשה: זורק מידיו את הלוחות ומנפצם על הארץ.
משה ברוב חוכמתו הבין, שיש מצבים שבו אין טעם לדבר, לשכנע, לנסות למנוע את האנשים מלבצע מעשה שלילי – יש ” לשבור את
הכלים” ולנסות להתחיל הכול מהתחלה.
התגובה המפתיעה של הקב”ה על מעשה זה, מבוטאת במדרש על הפסוק המתאר את הציווי לכתוב שוב את הלוחות השניים:
אמר לו הקב”ה למשה : יישר כוחך ששברת, מלמד שהסכים הקב”ה על ששבר את הלוחות.

(מסכת שבת, דף פ”ז עמוד א’)

מהו המסר?
כשרוצים לפתור עימותים בחברה, בבית, בעבודה ובכל ארגון אחר, אנו משתמשים באמצעים שונים כגון: שכנוע, הסברה, למידה, פעמים
גם בענישה )הורים כלפי ילדיהם, מורים כלפי תלמידיהם או בכל “קבוצה הירארכית”(. כל אחד לפי השקפותיו, הרגליו והתרבות ממנה ינק,
יש גישה הדוגלת יותר בהסברה חינוכית, שכנוע וכד’ ויש הדוגלים בענישה מיידית.
בין כך ובין כך, יש להבחין במצבים שבהם ניתן לפתור את הסכסוך באמצעים “רגילים” , לבין מצבים בהם המצב כל כך חמור, שבו כל
”אמצעי רגיל” לא כל כך יעזור , ואז צריך “ל שבור את הכלים”, ולנסות להתחיל הכול מהתחלה.
נציג דוגמא נוספת לזו שהוצגה לעיל: מורה שנאבק בתלמידיו המפריעים לו השכם והערב, הוא כבר ניסה אמצעים שונים ומגוונים. הסביר,
העניש, הזמין את ההורים, אך ללא הצלחה. במקרים אלו, כדאי לשקול לפרק את הכיתה ולבנות אותה מחדש (אולי חלוקה שונה של
כיתות המחזור) תוך כדי קביעת חוקים וכללים המחייבים כל תלמיד המצטרף אליה.