עם ישראל חווה חוויה מדהימה במעמד הר סיני, המתוארת בפרשת יתרו אותה קראנו לפני מספר שבועות. נצטט מספר פסוקים המתארים את גודל המעמד:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: (שמות, י”ט, ט”ז)

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: (שם, י”ח)

וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל: (שם, י”ט)

במעמד זה קבלנו את “עשרת הדברות” שהם תמציתה ועיקרה של כל התורה כולה. ובסיום המעמד , משה רבנו עלה אל הר סיני כדי לקבל את לוחות הברית, המרמזות בתוכן את כל מצוות התורה. ב”שיחת הפרידה” של משה לפני עלייתו להר, אמר להם שיחזור כעבור ארבעים יום, בבוקרו של יום. עם ישראל, נרגש מהמעמד אותו חזה, חיכה וציפה לשובו של מנהיגם.
יום רודף יום, שעה רודפת שעה והעם כולו נשאר בבגדי חג, עם הרושם העז ממעמד הר סיני, עומד וממתין לשובו של משה.

האם להחשיב את יום העלייה? ממתי מתחילים לספור את הימים? משה לא הגדיר! כידוע, כאשר דבר לא מוגדר, כל אחד מנסה לפרש כהבנתו. העם רוצה מאוד לראות את מנהיגם, מנסה להקדים עד כמה שניתן את שובו. לכן, הם היו בטוחים שיום העלייה נכלל בארבעים יום, ולפי ספירתם הוא כבר אמור לחזור (משה לא החשיב את היום הראשון, כיוון שלא היה יום מלא !).
ואמנם הגיע היום, עברה שעה , עברו שעתיים, שלש, עד אשר הגיעו לחצות היום ו… משה טרם ירד. המחשבות מתרוצצות בראשם של העם, וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. לא עַברו דקות רבות וכבר פנו אל אהרון, אחִי מנהיגם בבקשה :

קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹקִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: (שם, ל”ב, א’)

המנהיג שהוציא את העם מעבדות קשה ביותר לחירות, המנהיג שהביא אותם למעמד הנשגב של קבלת התורה, המנהיג שהבטיח להכניסם לארץ ישראל, המנהיג המקשר בינם לבין בוראם – הבטיח לחזור ולא חוזר.

כזכור, רק לפני שבועות מספר יצאו ממצרים, בה עבודת אלילים הייתה חלק מהתרבות המקומית. אין ספק שאוירה זו השפיעה גם על בני ישראל, ועתה – כשאין מנהיג מוחשי, ויש אכזבה גדולה מאוד, חוזרים מהר מאוד לשאיפה לאליל מוחשי שיוכלו להתייחס אליו, ומנסים ליצור אותו. לא עברו שעות רבות, והוקם אליל זהב בדמות עגל, שעשוי כל כולה מתרומות העם.
חלק מהאנשים החלו לאכול, לשתות, “לצחק עם העגל” שזה עתה יצרו, כמתואר בפסוק הבא:

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: (שם, ו’)

משה שומע על האירועים הדרמטיים כשהוא נמצא “למעלה”. הקב”ה מספר לו על כוונותיו לכָלות את העם. משה מייד מתפלל ומבקש להניא את הקב”ה מיישום מחשבה זו, ואכן – תפילתו מתקבלת.
לבקשת הבורא, משה יורד מההר ושני לוחות הברית בידיו. שומע קולות עזים , וכשהוא מתקרב רואה את ה”חוגגים” בהתלהבותם, ומחליט מייד לעשות מעשה: זורק מידיו את הלוחות ומנפצם על הארץ.
משה ברוב חוכמתו הבין, שיש מצבים שבו אין טעם לדבר, לשכנע, לנסות למנוע את האנשים מלבצע מעשה שלילי – יש לשבור את הכלים ולנסות להתחיל הכול מהתחלה.

התגובה המפתיעה של הקב”ה על מעשה זה, מבוטאת במדרש על הפסוק המתאר את הציווי לכתוב שוב את הלוחות השניים:

אמר לו הקב”ה למשה : יישר כוחך ששברת, מלמד שהסכים הקב”ה על ששבר את הלוחות. (מסכת שבת, דף פ”ז עמוד א’)

מהו המסר?

כשרוצים לפתור עימותים בחברה, בבית, בעבודה ובכל ארגון אחר, אנו משתמשים באמצעים שונים כגון: שכנוע , הסברה, למידה , פעמים גם בענישה (הורים כלפי ילדיהם, מורים כלפי תלמידיהם או בכל קבוצה הירארכית). כל אחד לפי השקפותיו, הרגליו והתרבות ממנה ינק. יש גישה הדוגלת יותר בהסברה חינוכית, שכנוע וכד’ ויש הדוגלים בענישה מיידית.
בין כך ובין כך, יש להבחין במצבים שבהם ניתן לפתור את הסכסוך באמצעים “רגילים”, לבין מצבים בהם המצב כל כך חמור, שבו כל ”אמצעי רגיל” לא כל כך יעזור, ואז צריך ל”שבור את הכלים” , ולנסות להתחיל הכול מהתחלה.
נציג דוגמא נוספת לזו שהוצגה לעיל: מורה שנאבק בתלמידיו המפריעים לו השכם והערב, הוא כבר ניסה אמצעים שונים ומגוונים. הסביר, העניש, הזמין את ההורים אך ללא הצלחה. במקרים אלו, כדאי לשקול אולי לפרק את הכיתה ולבנות אותה מחדש (אולי חלוקה שונה של כיתות המחזור) תוך כדי קביעת חוקים וכללים המחייבים כל תלמיד המצטרף אליה.

שבת שלום תגובות ל: zeberger@neto.net.il