פרשתנו משתרעת על פני עשרים וארבע שנים. שנים בהם עוצבה אישיותו של אברהם (אז קראו לו אברם) בארץ ישראל. אברהם עולה
לארץ ומגיע לשכם הנקרא גם אלון מורה, שם מקבל הבטחה מבורא עולם כי זרעו יקבל את הארץ. מיד בונה אברהם מזבח ומודה לה’ על
הבטחה זו. משם פונה מעט דרומה לאזור בית אל, ובונה שם מזבח נוסף כדי לפרסם את ש ם ה’ בעולם.
מצוקת רעב קשה גורמת להגירתו מצרימה, אך לא לזמן ממושך. שרה (אז קראו לה שרי), אשת אברהם נחטפה לבית המלך (מצמרר
לחשוב על ההקשר לימינו), ומייד המלך ובאי ביתו “חוטפים ” מחלות קשות לא “רציונאליות”. פרעה מלך מצרים מבין את הקשר בין מעשיו
לתוצאותיהם. בעקבות כך “נשלח” אברהם מחוץ למצרים בתוספת מקנה וממון רב. אבר הם חוזר לארץ, ומהדרום הרחוק, מצפין למקום
מושבו הראשון בארץ – בית אל.
לוט, אחיינו של אברם (בן הרן, אחי אברם, שנפטר בעודם באור כשדים) “מסתפח” אל אברם בעלייתו ארצה מאור כשדים, וממשיך לחיות
באזור מגוריו של אברם גם בארץ ישראל, ואף ירד עמו מצרימה. התורה מציינת את עושרו של לוט:
וְגַם לְלֹוט הַהֹלְֵך אֶת אַבְָרם הָיָה צֹאן ּובָקָר וְאֹהָלִים: (בראשית, פרק י”ג, פסוק ה’)
העובדה שלוט ממשיך לחיות לצידו של אברם לא מהווה חידוש. מדוע אם כן, מציינת התורה עובדה זו (במילים: הַ הֹלֵ ְך אֶ ת אַ בְ רָ ם)?
הגמרא לומדת מכאן הנהגה מעניינת :
בתר מרי ניכסי ציבי משך (מסכת בבא קמא, דף צ”ג, עמוד א’)
בתרגום חופשי: ההולך אחרי איש המשוח בשמן, נמשח גם הוא. ומשמעות המימרא, שאדם הצמוד לבעל נכסים, נהנה גם מאותם נכסים
והופך בעצמו לבעל נכסים.
מצב זה שיש שני בעלי ממון הצמודים זה לזה לאורך זמן מוליד חיכוכים, שבעקבותיהם החלו “מריבות שכנים”.
וַיְהִי ִריב בֵין ֹרעֵי מִקְנֵה אַבְָרם ּובֵין ֹרעֵי מִקְנֵה לֹוט וְהַכְנַעֲנִי וְהַפְִרזִי אָז יֹשֵׁב בָאֶָרץ: )שם, פסוק ז'(
עילת הסכסוך אינה “רגילה” ומעניינת מאוד:
לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל. הם
אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש . ולוט יורשו ואין זה גזל. והכתוב אומר וְהכּנענִי וְה פּרזּי אז יֹשב
בּארץ – ולא זכה בה אברם עדיין: (רש”י)
עימות על רקע רוחני, ערכי. רועי לוט משתמ שים בשדות לא להם, ומתרצים זאת בטענת בעלו ת על הקרקע: כיוון שארץ ישראל הובטחה
לאברהם, ומכיוון שאין לו בנים, הרי לוט בן אחיו יורשו החוקי , ו מכוח זה הם מחליטים שהארץ שייכת לו ולכן מותר להם לרעות בכל שדה
שרק יחפצו. רועי אברהם לא “משתכנעים” מהטענה ואברהם מחליט להציע פירוד.
כיצד עושים זאת? כיצד גורמים לשכן, לקרוב משפחה לרצות לנדוד ולהתרחק משכנו, למרות שכנראה הרגיש שעושרו נובע מעצם קרבתו
לדודו? האם לספר לו את עילת הפירוד? האם לנקוט בטקטיקה יותר מתוחכמת? נבחן את דרכו של אברם אבינו במהלך זה:
וַיֹאמֶר אַבְָרם אֶל לֹוט אַל נָא תְהִי מְִריבָה בֵינִי ּובֵינֶיָך ּובֵין ֹרעַי ּובֵין ֹרעֶיָך כִי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנּו: (שם, פסוק ח’)
אברם אומר ללוט: אנחנו אחים. )קרובי משפחה, כמו אחים(, כדאי שנישאר ביחסים טובים. הרועים שלנו לא כ ל כך מסתדרים. מידי פעם
יש מריבות ביניהם, מי יודע לאן יובילו תוצאות מריבה זו. מציע שנמשיך להישאר ביחסים אחים טובים. לצורך כך מציע אברם:
הֲֹלא כָל הָאֶָרץ לְפָנֶיָך הִפֶָרד נָא מֵעָלָי אִם הַשְמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָמִין וְאַשְמְאִילָה: (שם, פסוק ט’)
אתה תחליט – אם תרצה ללכת שמאלה אני אלך ימינה, אם תבחר לפנות ימינה אני אסטה שמאלה, ההחלטה שלך.
נדבך נוסף ומעניין מוסיף רש”י:
בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר.
אל תדאג אחייני היקר – אני אהיה לצידך. אמנם לא נהייה ממש שכנים, אבל המרחק בינינו לא יהיה גדול. אם תצטרך את עזרתי, היא
מובטחת לך.
מהו המסר?
החשוב מכל – לא כדאי לשבת במתחם של בעלי מידות לא טובות, שכן אין אפשרות להימנע מהשפעה הדדית. אם השכנים לא טובים
רצוי מאוד למצוא מקום חלופי, ולא להיגרר לעימותים , שכן עימות בדרך כלל לא עוזר אלא רק מחריף את הבעיה. אם יש אפשרות
להתנתק – עדיף. אם השכנים גם חברים או קרובי משפחה, הרי שהמשימה הופכת להיות קשה יותר. איך אומרים להם? איך “מתרצים” את
המעבר?
הטכניקה המעניינת שראינו לעיל מורכבת משלושה שלבים )כמו כל דבר בצבא( : 1( לתת הרגשה טובה לצד השני: מילים טובות, טפיחה,
עידוד וכד’ כדי ליצור “קרקע פוריה” להמשך התהליך 2( לשטוח את ההצעה המעשית בלשון ש”תיקלט” באזני השומע. אם אפשר, לתת
לצד השני את אפשרות הבחירה, שהוא ירגיש את תחושת “המחליט” ו”הקובע”. 3( ולסיים תמיד, בעידון ההצעה, על ידי מסר המפחית
מעוצמת הניתוק, ושטיחת מסרים “מרגיעים” המקלים על השומע לקבלה.
אם נחשוב קמעה, שלבים אלו נכונים להרבה תהליכים בחיים ולמשא ומתן בתחומים שונים – בהצלחה.
