הגיע הרגע. ההתרגשות גדולה ועצומה. ממש לפני הכניסה לארץ, עם ישראל עומד “בערבות מואב על ירדן ירחו” בציפייה דרוכה. ארבעים שנה חיכו לרגע זה. כמעט כל ”דור המדבר” הלך לעולמו, והנה קם דור חדש צעיר, בריא ורענן, כָּמֶהָ ”להיכנס פנימה” לתוככי ארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא משרטט את גבולות ה”מדינה שבדרך” אשר בעבר הירדן המערבי (השטח בעבר הירדן המזרחי, הובטח כבר לשני וחצי השבטים אשר יזכו לקבל נחלתם, לאחר שיתוף פעולה וסיוע הדוק שלהם בכיבוש הארץ). תיאור הגבול, מתחיל מדרום מזרח [ממדבר צין על יד אדום] עד לגבול דרום מערב [והיו תוצאותיו הימה], ומשם נקבע הים כגבול מערבי עד הנקודה הצפון מערבית [תתאו (תיפנו) לכם הר ההר] , ומשם פונים מזרחה עד לנקודה הצפון מזרחית [והיו תוצאותיו חצר עינן..], ומסיים בפאה המזרחית, החולפת על פני הכנרת, הירדן וים המלח, בואכה לנקודת ההתחלה. משה מכריז, כי חלוקת הארץ תתבצע על פי גורל לתשעה וחצי השבטים הנותרים [לאחר נחלה של שנים וחצי שבטים בעבר הירדן המזרחי], כך שכל שבט קיבל נחלה המתאימה בגודלה למספר אנשיו. לא לכולם הייתה נחלה משלהם. שבט אחד אשר עסק כל השנה ב”צורכי ציבור באמונה”, הלוא הוא שבט לוי המורכב מכוהנים ולויים, לא זכה להיות שותף בחלוקה זו. הבורא ”לא שכח” אותם, ודאג לכך, שכל שבט ”יפריש” בממוצע ארבע ערים, כדי שללויים יהיה ”מקום לשים את הכרית”.
צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם, עָרִים לָשָׁבֶת; וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם, תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם
וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת, וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם, וּלְכֹל חַיָּתָם. (במדבר, פרק ל”ה, פסוקים ב’-ג’)
ערים אלו, ארבעים ושמונה במספר, נקראו ערי הלויים, כאשר מסביב לכל עיר כזאת, הוגדר ”שטח סגור”, הנקרא ”מגרש”, עבור הבהמות והרכוש שלהם. ערים אלו שימשו בין היתר, גם כ”ערי מקלט” להורגים בשגגה, אשר ברחו ונָסוּ מפני נקמתו של ”גואל הדם” [קרוב משפחה של ההרוג, אשר מנסה להרוג אות ההורג] . ננסה להסביר את שתי המילים האחרונות של הפסוקים הנ”ל: וּלְכֹל חַיָּתָם
פשט מילים אלו מתייחס לחַיוֹת של הלויים. לא רק הבהמות, לא רק הרכוש, אלא גם החַיות שכנו במגרשי הלויים. אך הגמרא (מסכת נדרים, דף פ’‘א, עמוד א’) דוחה אפשרות זו בטענה כי “חיה בכלל בהמה” [כלל המציין שהמילה בהמה מכילה בתוכה גם את הבהמות וגם את החַיות], ומכיוון שהפסוק ציין כבר את הבהמות, אין צורך לחזור ולציין גם את החַיות. לכן מציעה הגמרא פירוש אחר המתייחס למילה מלשון ”חַיוּת” – רמת חיים. כדוגמא ל”רמת חיים נורמלית” מציינת הגמרא את הכביסה. ”מכונות הכביסה” של בני עיר הלויים, שכנו בכבוד רב במגרש העיר..
במקום אחר בגמרא, ישנה התייחסות שונה ומפתיעה למילים אלו :
ערי מקלט לא ניתנו לקבורה, דכתיב: ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם, לחיים נתנו ולא לקבורה. (מסכת מכות דף י”ב עמוד א’)
לפי מאמר זה הכוונה במילה חַיָּתָם, מלשון חיים ולא מוות. זו עיר שבה יש רק סימני חיים, אין בית עלמין ואין קבורה בעיר. בתי קברות של הלויים היו לגמרי מחוץ לעיר, אף לא במגרש. [לפי הסבר זה של תורה תמימה, יוצא שהמילים וּלְכֹל חַיָּתָם בפסוק, לא מתייחסות לא רק למגרש, אלא אף לעיר כולה מתחילת הפסוק, והמשמעות היא: גם בעיר וגם במגרש יש רק חיים, ללא ציוני קבר].
הגמרא מיד מקשה על מימרא זו, בטענה שהיא סותרת מימרא אחרת:
מיתיבי: שמה – שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו.
מקשה הגמרא: כיצד ייתכן שמצד אחד אסרנו לקבור לויים בתוככי העיר, ומצד שני, ההורג נפש בשגגה, אשר גלה לעיר מקלט [עיר לויים] נקבר באותה עיר ? על כך עונה הגמרא: רוצח שאני [שונה], דגלי ביה [“גילה”] רחמנא [הפסוק] . מספרת לנו הגמרא, כי המקרא בעצמו, מחייב את הקבורה של ההורגים בשגגה בתוך עיר המקלט, אליה גלו. הדבר נלמד מן המילים בפסוק הדן על הורג בשגגה: לנוס שמה אל אחד הערים … ודורשת הגמרא: שם תהא דירתו, שם תהא קבורתו. ננסה להיכנס ”לראשו” של בן לוי הגר בעירו, המודע לכך, שהוא, וחבריו לשבט, לא יזכו להיקבר בעיר, לעומת האנשים אשר הסתפחו לעיר, עקב מעשה נורא של הריגת בן אדם, הם – כן זוכים להיקבר בתוככי העיר.
נראה כי ה”בעיה” אינה מתחילה בעת הקבורה, אלא בזמן הגיעו של אותו “הורג בשגגה” [הרוצח במזיד אינו מורשה להישאר בעיר מקלט – אחת דינו למות !]. מה תחושתם של בני העיר בעת ”גידול אוכלוסין” זה? לכאורה, אי נעימות גדולה מהתושבים החדשים אשר דם על ידיהם (הגם שהרגו בשוגג), הדאגה לשלום המשפחה וכיצד ישפיע על חינוך ילדיהם, וכן הלאה.
מדוע באמת קובעת התורה כי עיר הלויים אמורה לקלוט עוברי עבירה חמורה אלו? כנראה יש לומר, כי הלויים ”קורצו” מחומר אחר. הלויים, כל כולם שירות לציבור, “הרבצת תורה” ודרך ארץ ומורי הלכה לעם. בתור שכאלו, נראה אך טבעי להביא את האנשים הפחות טובים, אותם אלו אשר כבר מעדו ונפלו בחייהם, לעבור ”סדרת חינוך” ב”עיר איכותית” ובעלת אנשי מידות. לאור זאת, נראה שהלויים כל הזמן ”עובדים” עליהם.
מנסים להחזירם לדרך הישר והטוב, ואולי, בערבות ימיהם, הם אכן ”חזרו בתשובה”. בתור צ’ופר, ניתנת להם האפשרות, ואף החובה, להיטמן במקום זה לאחר מותם. אין רב מתקנא בתלמידו, ואין אב מתקנא בילדיו, ואין בן שבט לוי מתקנא ב”תלמידיו”.
מהו המסר ?
עיר מקלט, מעבר להיותו מקום מוחשי אליו נָסִים ההורגים בשגגה, הוא גם מושג שמשמעותו ”מקום נסיגה”. מקום אליו ניתן להגיע ללא חשש וללא מורא, לאחר ביצוע מעשה שלא ייעשה. מקום בו יתקבל “בברכה”, לא יידחה על הסף, ואף יבוצע בו ניסיון של שיקום וחזרה למוטב. במקום זה חייבים להיות אנשים איכותיים, אשר יכולים להכיל בקרבם, גם אנשים אשר מעדו וחטאו בחטא נורא של הריגת בן אדם.
נראה שכל אחד זקוק מידי פעם ל”עיר מקלט” משלו. מקום בו יוכל לשפוך את הלב, לספר אף על מעשים שביצע, שאין הוא כל כך גאה לספרם. הורה, מורה, מדריך, מפקד וכל בעל סמכות, אשר יש לו ”מקום פנוי” גם לאלו, מקום אשר אנשים הקשורים אליו, ירגישו מספיק טוב לפנות אליו ולספר לו על מצוקותיהם, הרי שההצלחה בתפקידו תהא גדולה ומשמעותית לאין ערוך.
תגובות rafi.zeberger@gmail.com
