אם נשאל בן אדם ברחוב האם יש עניין להלוות לחבר? אולי מצווה? או שמא אינו אלא “מעשה יפה” ותו לא.
נראה כי תשובת ה”אדם הסביר” תהייה שאין זו חובה אלא עצה טובה. ננסה לבחון סוגיה זו לאור פסוק מ פרשתנו.
אִם כֶּסֶּף תַּלְוֶה אֶּת עַמִי אֶּת הֶּעָנִי עִמְָך ֹלא תִהְיֶה לֹו כְנֹשֶׁה ֹלא תְשִימּון עָלָיו נֶּשְֶׁך: (שמות, כ”ב, כ”ד)

מדובר על אדם אשר מלווה כסף לאדם אחר. לכאורה התורה אינה מחייבת להלוות אלא מצווה אותנו, אלא שאם במקרה ונבצע
“פעולת הלוואה”, יש לנו מספר מחויבויות. נתייחס לכך בהמשך.
בפסוק יש שלוש התייחסויות : 1( אֶ ת עַ מִּ י 2 ( הֶ עָ נִּ י 3( עִּ מָ ְך. מדוע? מהי משמעותן? על כך במדרש הבא:
תני רב יוסף: אִם כֶּסֶּף תַּלְוֶה אֶּת עַמִי אֶּת הֶּעָנִי עִמְָך , עמי ונכרי – עמי קודם, עני ועשיר – עני קודם ,
ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין. (בבא מציעא דף ע”א עמוד א’)

התורה מלמדת אותנו סדרי עדיפויות בצדקה וחסד שאנו גומלים לאחרים: אם יש שני אנשים אחד בן עמנו, והשני בן עם אחר, הרי
שיש להקדים את בן עמנו. וכן, אם יש צורך בהלוואה לשני חברים, האחד עשיר, המעוניין לפתוח עסק נוסף או כל צורך אחר, והשני עני,
הרי שגם כאן העדיפות היא לעני [למרות שייתכן שגם הוא צריך את ההלוואה לצורך עסקי]. הקדימות השלישית היא בין שני עניים,
האחד עני “שלי” (מהמשפחה או החברים) מול עני אחר, אזי העני ה קרוב קודם, ואם האחד הוא בן עירי והשני גר בעיר שכנה, הרי
ש”עניי עירך קודמים”.

ישנם שני ציוויים בפסוק החלים על המלווה, אחד “מעניין” יותר מחברו:
א. ֹלא תִהְיֶה לֹו כְנֹשֶׁה – התלמוד מתייחס לכף הדמיון במילה כְּ נֹשֶ ה ומסביר (שם, דף ע”ה עמוד ב’): רב דימי אמר: מנין
לנושה בחברו מנה, ויודע שאין לו , שאסור לעבור לפניו – תלמוד לומר לא תהיה לו כנשה.
ציווי מאוד קשה ליישום: אדם הִּ לְּ ווה לחברו סכום כסף, אפילו סכום גדול. אם סיכמו שי חזיר לו את הכסף כעבור חודש, והגיע
מועד הפירעון, והמלווה יודע שהלווה במצוקה כספית ואין לו את הכסף להשיב למלווה – הרי שמוטלת עליו החובה להיזהר, ו…
לא לעבור לפני הבית שלו, כדי שלא יראהו הלווה ויתבייש בכך!
ב. ֹלא תְשִימּון עָלָיו נֶּשְֶׁך – נשך הריהו ריבית. כלומר, התורה אוסרת על המלווה לקחת ריבית כל שהיא מהלווה, שהרי: רבית
היא כנשיכת נחש, שנושך חבורה (פצע) קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד
קדקדו, כך רבית – אינו מרגיש וניכר, עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה (רש”י)
למרות הציוויים ה”קשים” לביצוע, חז”ל קובעים בניגוד להבנה הבסיסית לעיל, שנתינת הלוואה לעני, אינה רשות אלא מצווה , כמובא
במכילתא דרבי ישמעאל (י”ד) : רבי ישמעאל אומר כל אִם ואִם שבתורה רשות, חוץ משלושה מקומות… והפסוק שלנו
אחד מהן.
וכך נפסק להלכה ברמב”ם (הלכות מלוה ולוו ה פרק א הלכה א) : מצות עשה להלוות לעניי ישראל, ולא עוד, אלא שמוסיף הרמב”ם שם:
ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל, שזה כבר נצרך לשאול , וזה , עדיין לא הגיע למדה זו.
נתינת הלוואה הינה מצווה, ולא עוד אלא שהיא גדולה יותר ממצוות צדקה. שבצדקה הוא כבר ”עבר שלב להיות נצרך”, לעומת אדם
המבקש הלוואה, עדיין בשלב ”טרום נצרכות” , ונתינת ההלוואה תימנע ממנו בעז”ה להגיע לשלב בו הוא יהיה נצרך.

מהו המסר?

לצערנו, יש לא מעט אנשים או משפחות המוגדרות “קשיי יום”, החיות “מתחת לקו העוני”, ומתקשות אף בקניית “מוצרי יסוד”.
למדנו כי ישנה חובה לעזור להם באופנים שונים. מעבר למצווה הבסיסית של מעשר כספים ]הפְּ רָ שָ ה של עשרה אחוזים ממשכורת
ה”נטו”[ לעזרה לכל מיני נזקקים, רצוי אף לעזור בסוג של הלוואה, שמשמ עותה “הרמת המשפחה” ממצבה הנוכחי. הלוואה לאו דווקא
במובן הפשוט, אלא כל סיוע שיכול לקדם את המשפחה. מציאת מקום עבודה לאב או לאם המשפחה היא החסד הגדול ביותר
ב”סולם הנתינה”. הדרכה טובה בנושא כלכלת המשפחה אשר תגרום ל”ניתוב” נכון יותר של הכסף, חשובה לאין ערוך ממתן סיוע
חומרי זה או אחר. ארגון “פעמונים” ודומיו, מתמחים ומתמקדים בסיוע מעין זה.
נתפלל ונקווה שנזכה להיות תמיד מן הנותנים, הן בסיוע חומרי בסיסי, והן בסיוע המנסה “לפתור את הבעיה מן השורש”.
[ עוד על הנושא, בפרשת אמור תשס”ט ]