מה בין דיני ממונות לדיני נפשות… דיני ממונות – מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות – מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה (משנה מסכת סנהדרין פרק ד’ משנה א’)

משנה זו דנה בהבדלים בין דיני נפשות לדיני ממונות, כאשר אחד מהם, עוסק ב”טעות אפשרית” של הדיינים (השופטים).
מה הדין אם לאחר הכרעת הדין, מתגלים נתונים נוספים [עדים, עובדות חדשות וכדו’] אשר יכולים לשנות את הפסיקה?
המשנה קובעת יסוד הלכתי: אם הנושא הוא ממוני בלבד יש לכנס את הדיינים בשנית, ולבחון את הפסיקה לאור הנתונים החדשים, ללא תלות האם החידושים יכולים לזכות או לחייב את הנידון. [בדיני ממונות, זכות של צד אחד היא בעצם חובה של צד שני, ולכן משמעות הקביעה היא שבכל מקרה יש לחזור ולדון]. אם עוסקים בדיני נפשות, הרי שמחזירים את ההרכב לדון רק אם הממצאים החדשים יכולים לזכות ולסייע לנידון, אך אם יש סיכוי לְהַרַע את מצבו – לא חוזרים לדון. על פניו, יסוד הלכתי זה נראה תמוה למדי. אם יש עדים חדשים, היכולים לשנות את הפסיקה, מדוע מקבלים אותם רק אם הם באים לטובת הנידון? אם שאיפתנו לדון דין אמת, הרי בכל מקרה יש לחזור ולדון.
מקור הדין של המשנה הוא בפסוק מתוך פרשתנו:

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: (שמות פרק כ”ג פסוק ז’)

על המילים וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג אומרת הגמרא את ההלכה שלמדנו במשנה לעיל:

תנו רבנן: מניין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו – תלמוד לומר: נקי אל תהרג. ומניין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין מחזירין אותו, תלמוד לומר: צדיק אל תהרג. (סנהדרין דף ל”ג עמוד ב’)

נתאר את הדרשה בטבלה הבאה:

פסוק

לימוד

משמעות ה”מילה ” (ע”פ בעל “התורה תמימה” )

מקרה

דין

בתוך הפסוק

כלפי מי

נקי על תהרג

יצא מבי”ד חייב ואח”כ יש עדים המלמדים זכות

חוזרים לדון

נקי – מן החטא

נקי – כלפי עצמו (שהוא חף מפשע)

צדיק אל תהרג

יצא מבי”ד זכאי – ואח”כ יש עדים המלמדים חובה

לא חוזרים לדון

צדיק – נצטדק בדין, ואע”פ שאינו נקי מן החטא

צדיק – כלפי אחרים (אחרים מצדיקים אותו [יצא זכאי], אפילו שהוא רשע בפני עצמו [מלמדים עליו חובה ])

לפי הסבר התורה תמימה לעיל אנו ”מגלים” ש”לא כל צדיק הינו באמת צדיק”. פעמים, אחרים מייחסים לאדם מסוים ”צדיקות”, בגלל שהם רואים את זיכויו בדין, אך בפועל – ייתכן ואינו צדיק כלל וכלל. ומנגד, “נקי הוא נקי” – אדם נקי הוא אדם ללא רבב. אפילו אם בשלב מסוים, הוא הורשע בדין, ואז יצא עליו שם לא טוב, אם בסופו של תהליך הוא מזוכה, הריהו בבחינת ”נקי ללא רבב”.

נציין, שלא כולם הולכים בדרכו של ה”תורה תמימה”. בעל ”העמק דבר” (נפתלי צבי יהודה ברלין, המכונה “הנציב מוולוז’ין”, חי לפני כמאה שנה) מסביר, מדוע איננו מחזירים את הדין לאדם שיצא זכאי מבית הדין, למרות קיומם של העדים לחובתו – ב”עובדה הנסתרת”, שיש לו כנראה זכויות רבות אחרות המגדירות אותו כ”צדיק”, ולכן הבורא ”סידר” לו את הדין כדי שיצא זכאי. לפי הסבר זה, המשפט הסוגר את הפסוק כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע משמעו : הבורא לא יתן לרשע לצאת זכאי, ואם הוא זוכה בדין, כנראה שאינו רשע אלא צדיק! לפי הסבר זה, הצדיק הוא באמת צדיק, למרות שאנו לא תמיד רואים זאת לנגד עינינו (אולי בגלל שהייתה לו סיבה מוצדקת לבצע את המעשה).

יש פירוש ”דרשני” לפסוק, המתבסס על אמרה תלמודית [ערכין, דף ט”ו, עמוד ב’] הקובעת, כי אדם המדבר לשון הרע, ”הורג” שלושה אנשים: את עצמו, את האדם שאליו הוא מדבר, ואת האדם שעליו הוא מדבר! [מפאת קוצר היריעה לא נסביר מאמר זה].
אומר הרב יוסף שוורץ בספרו ”ליקוטי הפרדס”, שעל אדם זה מדבר הפסוק: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק – זהו האדם המדבר לשון הרע (יש להעיר כי איסור לשון הרע עוסק באדם המדבר בגנות חברו ואפילו בדבר אמת), וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג – אלו שני בני אדם, שהמדבר לשון הרע גורם להם למות: צדיק – האדם שמדברים עליו, ייתכן שהינו צדיק גמור, נקי – האדם השומע לשון הרע, אינו צדיק ממש, שהרי לא מנע את המדבר מלומר לשון הרע, אך ניתן לכנותו נקי, כיוון שאין לו מניעים זדוניים. כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע – אדם המדבר לשון הרע מנסה להצטדק, אך הבורא אינו מצדיק רשעים כמותו..

מהו המסר

כאשר אנו ”מתייגים” בן אדם, יש להיזהר מאוד מאוד. כפי שראינו, פעמים ה”צדיק” אינו ממש צדיק, ופעמים להיפך: האדם הוא צדיק למרות שאיננו מזהים זאת. לכן, רצוי לא לתייג כלל וכלל. תמיד ללמד זכות על כל אדם באשר הוא, ובוודאי על בני משפחתנו האהובים. לנסות בכל הכוח, למצוא את הסיבה המֵקֵלָה, לתת פרשנות חיובית לכל מעשה, להשתדל להבין את המניעים לכל מעשה, ובכך נקיים את המימרא התנאית : “הוי דן את כל האדם לכף זכות” (אבות א’ , ו’)

תגובות ל: rafi.zeberger@gmail.com שבת שלום