כשנה אחרי שהחל המבול ייבשה הארץ. נח ומשפחתו נכנסו לתיבה בשנת שש מאות לחיי נח, בחודש ה”שני” (יש מחלוקת אם בחודש
חשוון או בחודש אייר), ובתום שנה מתאריך זה:
ּובַחֹדֶׁש הַשֵּׁנִי בְּׁשִׁבְּעָה וְעֶשְִׂרים יֹום לַחֹדֶׁש יָבְּׁשָׁה הָאֶָרץ: (בראשית, פרק ח’, פסוק י”ד)
ללא ספק שנה משמעותית ביותר. “נציגים” מכל החיה והבהמה והעוף שהו בתיבה במשך כל אותה תקופה, כשנח ומשפחתו מכלכלים
ודואגים לכל מחסורם. מחוץ לתיבה נמחה כל שאר היקום, ולא נשאר שריד, כך שעם צאתם מהתיבה הכול החל מהתחלה.
נח מרגיש צורך גדול לומר תודה. תודה לבורא העולם שהשאיר אותו ואת משפחתו, דאג לכך שתיבנה תיבה עמידה במים הסוערים של
המבול, ותשאיר את כל השוכנים בתוכה בחיים. מייד בנה מזבח והקריב קרבנות תודה. הבורא “הריח” את ריח הקרבנות ]מושג “ארצי ”
המלמד אותנו על התייחסותו , בבחינת “דברה תורה בלשון בני אדם”[, ובהמשך “אמר אל ליבו” ]כנ”ל[ שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה
ובעלי החיים, בגלל מעשיו של האדם. בלשון הפיוטית של המקרא:
וַיַָרח ה’ אֶת ֵריחַ הַנִיחֹוחַ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבֹו ֹלא אֹסִף לְּקַלֵּל עֹוד אֶת הָאֲדָמָה בַעֲבּור הָאָדָם כִי יֵצֶר לֵּב הָאָדָם ַרע
מִנְּעָֻריו וְֹלא אֹסִף עֹוד לְּהַכֹות אֶת כָל חַי כַאֲׁשֶׁר עָשִׁיתִׁי: (שם, פסוק כ”א)
בהמשך כורת הבורא ברית עם נח ובניו, שבמסגרתה חוזר על הבטחתו שלא להביא עוד מבול על הארץ ולא להשחית את כל היקום
בשנית. כדי ל”חזק” את הברית, מכריז הבורא על אות בשמיים שתעיד על קיומה של הברית:
אֶת קַׁשְׂתִׁי נָתַתִׁי בֶעָנָן וְהָיְתָׁה לְּאֹות בְִּרית בֵּינִי ּובֵּין הָאֶָרץ: (שם, פרק ט’, פסוק י”ג)
המשך הפסוקים קצת מפתיע:
וְהָיָה בְּעַנְּנִי עָנָן עַל הָאֶָרץ וְנְִראֲתָׁה הַקֶׁשֶׁת בֶעָנָן: וְזָכְַרתִׁי אֶת בְִּריתִׁי אֲׁשֶׁר בֵּינִי ּובֵּינֵּיכֶם ּובֵּין כָל נֶפֶׁש חַיָה בְּכָל
בָשָׁר וְֹלא יִהְּיֶה עֹוד הַמַיִם לְּמַבּול לְּׁשַחֵּת כָל בָשָׁר: וְהָיְתָׁה הַקֶׁשֶׁת בֶעָנָן ּוְראִיתִׁיהָ לִזְּכֹר בְִּרית עֹולָם בֵּין אֱֹלקִים
ּובֵּין כָל נֶפֶׁש חַיָה בְּכָל בָשָׁר אֲׁשֶׁר עַל הָאֶָרץ: (שם, פסוקים י”ד -ט”ז)
האם הבורא צריך תזכורות? האם כריתת הברית לכשעצמה אינה מ ספיקה, ואינה מהווה נר לרגליו של הבורא לקיימה בכל עת ובכל
שעה? מה כוונת הפסוק וְהָ יָה בְ עַ נְ נִ י עָ נָ ן? האם כל פעם שיש עננים מתגלית הקשת? הרי אנו יודעים שהמציאות אינה כך! אם כן, מהו
המצב ה”מצריך” תזכורת? על כך עונה רש”י:
כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם:
אם בעתיד, יווצר חס וחלילה מצב העלול לגרום לבורא “לרצות” לכלות שוב את העולם, אז, באותה עת “תתגלה” הקשת לפני הבורא וכך
“יזכור” שהוא מחויב בברית ה”אוסרת” עליו לבצע זאת. אין ספק שכל התיאור הציורי הנ”ל , הוא רק כדי לקרב אלינו את “מנגנון”.
הקדוש ברוך הוא בוודאי אינו זקוק לתזכורות, והבטחה שלו תקוים בכל מקרה. אך נראה שאנו יכולים ללמוד מכך וליישם בחיינו הארציים
את מנגנון התזכורת הזה.
מהו המסר?
אילו לא נוצר הפלאפון אלא כדי ל”הזכיר” לנו תזכורות – דיינו. איך נקום מחר בבקר ונתחיל מבראשית, אילולי השעון המעורר בתוככי
מכשיר הפלאפון ]או שעון מעורר מ יושן יותר[? אם לא קמנו בפעם הראשונה יש “נודניק” המאזכר לנו שוב ושוב, ולא מרפה מאיתנו עד
אשר נציב רגלינו ארצה. בהמשך היום, דיון פה ודיון שם, והמזכיר” לא שוכח להזכיר ולסייע לנו להגיע בזמן. ובשעת הצהריים, עת מנחה
הגיע – שוב מנגן המנגן ]עוד מפלאי המכשיר, המאפשר לנו לתכנת ניגון שונה לכל אירוע[ ומזכיר לנו לא לשכוח את זמן התפילה.
הבטחנו למישהו לחזור אליו, שוב מתכנתים את המכשיר להזכיר לנו על הפגישה בשעה היעודה, ובכך מסייע לנו להגיע בזמן.
כבר לפני יותר מ אלף וחמש מאות שנה, מלמדת אותנו הגמרא “לעשות סימנים”. מנגנון נוסף , אך לא פחות יעיל לזכור מספר דברים ביחד
שזו משימה לא קלה לאדם ממוצע. אך אם עושים סימנים לזכור, הרי שבאמצעותם ניתן להיזכר בייתר הצלחה בכל אותם דברים.
נעיר כי סימנים אינם רק כלי להזכיר לנו בעתיד את שלמדנו בעבר, אלא גם מהווה כעין ”עדות” על תופעה מסוימת. כמו למשל במימרא
של חכמים המציינת כי “שלשה סימנים יש באומה זו ]עם ישראל[: רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים” )יבמ ות ע”ט עמוד א'( . בכך קובעת
הגמרא כי אם נראה אדם שהוא ביישן, רחמן וגומל חסדים, ככל הנראה הוא שייך לעם ישראל, שכן א לו תכונות הקיימות בטבעם של
היהודים. בימים אלו של מלחמת ”חרבות ברזל” )תשפ”ד( אנו ממש רואים בעוצמה רבה את רחמנותם ומידת גמ ילות חסדים של עמנו
היקר פורצות במלוא עוצמתן ויופיין.
מהקשת המקראית, דרך “עשה לך סימנים” התלמודי, ועד לפלאפון של ימינו אנו לומדים טכניקה טובה ומועילה לבצע את משימותינו
ויעדינו באופן יעיל יותר.
