פרשת נח
שבעה ימים
במשך מאה ועשרים שנה, כמניין שנות חיו של משה רבינו, בנה נח בעשר אצבעותיו את התיבה הגדולה מעצי גופר. תיבה אשר אורכה כמאה וחמישים מטר, רוחבה כעשרים וחמשה מטר, וגובהה – כחמשה עשר מטר.
עם סיום ”השלד” – ביצע חלוקה פנימית לתאים רבים עבור כל ”באי התיבה” – משפחתו של נח וכל היצורים החיים עלי אדמות: בהמות, חיות, עופות ואף רמשים זעירים מאוד. במשך כל התקופה הארוכה הזאת, נשאל נח פעמים רבות לפשר מעשיו, והוא סיפר לכולם על הציווי של הבורא, והאסון אשר עתיד להתרחש על האנושות כולה אם לא ישפרו מעשיהם – וכולם לגלגו עליו ועל “חלומותיו ההזויים”. לא הפנימו כי הגזירה הקשה והנוראה, בעצם נובעת מרמתם המוסרית הירודה. ואז הגיע הרגע. התיבה מוכנה, האוכל הרב וכל הציוד נדרש הוכנס לתוכה.
.. בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. (בראשית, פרק ז, פסוק א’)
לאחר “הפרגון” שקיבל [אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק ] והציווי המפורש של הבורא, הבין נח שזהו הזמן להיכנס את התיבה. אסף את משפחתו, קרא לכל בעלי החיים השונים להתייצב. המשמעת הייתה “גבוהה”, התייצבות מלאה והכול היה מוכן, ובסדר מופתי.
בליבו של נח היו פרפורים. למרות כל הכנותיו הרבות, ליבו לא היה שלם. גם הוא הטיל ספק האם אכן הבורא יקיים את ”הבטחתו” להוריד מבול ולהכחיד את יושבי הארץ. שנים ארוכות של בנייה קשה ומתישה, הכוללת ”שיווק הפרויקט” לכל דיכפין, לא הסירו את ספיקותיו. תחושות אלו גרמו לחכמים לקטלג את נח כ”איש קְטָן אמונה”.
וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. (שם פסוק ז’)
מן המילים מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל אנו למדים, כי נח נכנס לתיבה, אך ורק לאחר שהחל גשם זלעפות. רק אז הבין והפנים, שאכן ”הדברים רציניים” ואין ברירה, חייבים להיכנס פנימה, לתוככי התיבה, אשר תפקדה באותם ימים כ”חדר ביטחון” מוגן.
”בדקה התשעים” אנו נחשפים ל-”השהייה בלתי צפויה” ותמוהה. הקדוש ברוך הוא מצווה להמתין מספר ימים:
כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה … (פסוק ד’)
ואכן, הכול עצר מלכת. כולם כבר בתוך התיבה, החיות , העופות, שאר היצורים ומשפחתו של נח – כולם מצווים להמתין שבעה ימים נוספים. מדוע? מהי סיבת ההשהיה ומהי תכליתה? על כך ניתנו מספר תשובות בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף ק”ח, עמוד ב’).
- אלו ימי אבלות של מתושלח. סבו של נח, מתושלח, אדם אשר חי את מספר השנים הרב ביותר מאז ומעולם [תשע מאות ששים ותשע שנה].
נפטר בדיוק ביום שהמבול היה אמור להתחיל. הבורא ”המתין” עד לסיום ימי האבל, ואז החל המבול. חכמים לומדים מכאן לימוד מעניין , כי “הֶסְפֶדָן של צדיקים מעכבים את הפורענות לבא”. - זהו סמל לכך שהמבול בעצם שינה סדרי בראשית. העולם נברא בשבעה ימים [כולל שבת, שגם מהווה ”יצירה” בפני עצמה], ועתה, מופיעים לנו שבעה ימים נוספים, המסמלים את ”שינוי סדרי בראשית”. בימי המבול – החמה [שמש] זרחה במערב ושקעה במזרח, שהרי ”לא שימש גלגל יומי סטנדרטי”. (הריעב״ץ)
- קבע להם הבורא זמן גדול ואח”כ זמן קטן. וכהסברו של רש”י על המקום: בתחילה אמר להן: והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כשעבר זמן זה ולא שבו לטובה, חזר וקבע להם זמן קטן. במילים אחרות: הבורא ”נתן צ’אנס” נוסף ואחרון לפני ביצוע העונש. אולי מאה ועשרים שנה ”לא הזיזו”, אבל עוד ימים בודדים, אשר בהם רואים בחוש את העתיד לקרות, ישפיעו ויגרמו לאנשים לחזור ממעשיהם הרעים…
- אלו שבעה ימים ש”הטעימם” מעין העולם הבא כדי שידעו מה טובה מנעו מהן. לפני שקבלו את עונשם הכבד, אשר ימנע מהם בין היתר להיות חלק מן העולם הבא, כנאמר במשנה במסכת סנהדרין (פרק י’, משנה ג’) , נותן להם הבורא ”טעימה” ממה שהם הולכים להפסיד. שבעה ימים בהם חשו ”מעין עולם הבא”. תחושות של התעלות רוחנית וסיפוק מאוד גדול, אשר ”סחפו אותם לשמים”. תחושות אלו, המוגדרות בתלמוד ”מעין עולם הבא”, חוו אנשי דור המבול, בטרם ”נחת” עליהם ה”בום” הגדול.
מהו המסר ?
- כיבוד סבא. מחזה מרנין ומרגש, כאשר משפחה שלמה וכל מלוויה הרבים, מכבדים, מעריכים ומוקירים את “הסבא הזקן”. תחושה זו מתעצמת, בעקבות כיבודו של הבורא בכבודו ובעצמו אשר “משתתף באבלם” של נח ומשפחתו, עוצר את שעון החול, ”וממתין בסבלנות” עד אשר המשפחה ”תעבד” את האבל ותסיים את ימי השבעה. ניתן אף להוסיף עוד מרכיב המופיע בספרו של הרמב”ם (משנה תורה , הלכות אבל, פרק י”ג, הלכה י”ב): “אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה“. אשר משמעותו דומה להסבר השלישי לעיל: ניתנת לנו הזדמנות נוספת לחשיבה על המעשים הרעים, תוך תקווה כי בעקבות “האבלות הציבורית” אנשים ”יתעוררו משנתם” וישפרו את מעשיהם.
- פעמים, כדי לגרום לשינוי, אין ברירה אלא ”לזעזע” “ולהניע את אמות הסיפים”. הבורא כנראה הגיע למסקנה ”שאין דרך אחרת”, ואין אפשרות להחזיר את דור המבול לדרך הישר ”באופן רגיל”, ולכן – גרם לזעזוע כבד מנשוא. במקרים קיצוניים יש לנהוג בדרך זו גם בנושאי חינוך. [עוד על הנושא במאמר “מתי יש צורך בשבירת כלים”, כי תשא תשס”ט].
- תחושת ”הַיי” לפני ”הבום הגדול” מתרחשת במצבים שונים במחזור החיים של האדם, אף בשלבי גסיסתו. [ידועים מקרים רבים, בהם האדם הגוסס ”צובר כוחות” משפר מצב ואף מתייחס לבני משפחתו, בטרם “עוצם את עיניו”]. תופעה זו מעצימה את התביעה מן האדם: “שוב יום אחד לפני מיתתך” (מסכת אבות, פרק ב’ משנה י’). מכיוון שאיננו יודעים את שעת המיתה, בעצם אנו נתבעים להתחבר אל הערכים שאנו מאמינים בהם במשך כל החיים.
תגובות ל rafi.zeberger@gmail.com
