האחות בפתח הדלת
ראש השפילה, מחתה דמעה,
הכלה בפתח הדלת
את ידיה פכרה בדממה.
והאח בבית פנימה
לא יצא לקראתו, לא קרב,
ויבט מן הבית פנימה
אל אחיו השוכב על הסף.
רק האם נשאה את פניה
ופניה היו קורנים:
“היינו הך אם צדיק או פושע,
ובלבד שחזרת, בני
לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה, בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב
השיר הפותח (מתוך “שירי הבן האובד” של לאה גולדברג) מתאר את תחושת בני המשפחה של ”הבן האובד”. הבן, אשר חטא כלפי משפחתו, חטא כלפי עצמו ומרגיש רע, רע מאוד. הוא מלא רגשי אשמה על שעשה, ואינו מוכן לסלוח לעצמו. המשפחה חלוקה בדעותיה כלפיו, יש המבינים, הרוב מתקשים לעכל, האב אינו מוכן לסלוח, אך האמא, רק היא נושאת את פניה, ולמרות הצער הגדול פניה קורנים, קוראת ואומרת בקול גדול: היינו הך, אם צדיק אם פושע, ובלבד שחזרת בני. ננסה לעמוד במאמר זה, מהי דרכה של יהדות. האם הולכים בדרכו של ”האב הקשוח” הממאן לסלוח, לא מוכן לשוב ולקבל את הבן האובד, או שמא דרכה של אמא בשיר היא הדרך האמיתית והנכונה.
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ;
וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל לְבָבֶךָ, בְּכָל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה.
וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹקֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
וְשָׁב ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ, שָׁמָּה. (דברים ל’, א’-ג’)
פסוקים נפלאים אלו, צוטטו מתוך פרשתנו הקצרה (ארבעים פסוקים), המתארים את תהליך התשובה. תהליך אותו אנו חווים בימים אלו, ימים של חודש אלול, הלוא הוא חודש התשובה והרחמים. תקופה בה האדם עושה חשבון נפש נוקב ומעמיק [תיאור נרחב במאמר “מודל לשינוי”, ראש השנה תשס”ט]. בקטע קצר זה אנו עומדים נפעמים מול יחסו של הבורא אל ה”אדם הסורר”. זאת נלמד היטב לאחר קריאת המאמר התלמודי הבא:
רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב”ה, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן.
גלו למצרים -שכינה עמהן, שנאמר (שמואל א ב, כז) הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים , גלו לבבל – שכינה עמהן, שנאמר (ישעיהו מג, יד) למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל – שכינה עמהן שנאמר (דברים ל, ג) ושב ה’ אלקיך את שבותך והשיב לא נאמר, אלא: ושב, מלמד שהקב”ה שב עמהן מבין הגליות בבבל (מגילה דף כ”ט, עמוד א’)
המאמר מתאר את חביבותן של “בני הבורא” – עם ישראל החוטא. כיצד אמור ”להרגיש” הבורא שכל כך היטיב עם ”העם הנבחר” במשך כל ההיסטוריה. הוציא אותם מעבדות ומשעבוד קשה במצרים, בניסים גדולים ועצומים, וכך במשך כל שנות נדודים במדבר, דאג למחסורם, ובהמשך- ניצחונם המוחץ על העמים היושבים בארץ, דאגה לבריאות הגוף והנפש. ולמרות כל זאת, העם נוטש, עובד עבודה זרה, ובכך נענש בעונש גלות מן הארץ. מה “עושה” הבורא בזמן הגלות? האם מפנה עורפו ”ושוכח” את עמו האהוב? על כך עונה המדרש ומתאר:
בכל מקום שגלו שכינה עמהן.
אין נטישה, אין עזיבה, אין התרחקות. יש ניסיון לשמור על קשר, להמשיך לדאוג למחסורם, להמשיך לחכות ליום בו “ישובו לעצמם”, לתלות תקווה גדולה בעתיד הוורוד אשר בוא יבוא. דוגמא נוספת להתייחסות הבורא כלפי ברואיו החוטאים אנו מוצאים ב-י”ג מידות. זהו קטע נפלא מספר שמות:
וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו, וַיִּקְרָא, ה’ ה’, אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן. אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה.. (שמות ל”ד, ו-ז)
אלו שלש עשרה ”מידות של הבורא”, המלמדות על רחמנותו וסלחנותו של הבורא כלפי ברואיו. קטע זה ניתן לנו כמתנה נפלאה, כמתואר במדרש הבא:
וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא, אמר רבי יוחנן: .. מלמד שנתעטף הקב”ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה’ ה’ – אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה… (ראש השנה דף י”ז, עמוד ב’)
משמעות לימוד זה (כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ) מובע יפה במשל של “החפץ חיים”:
משל לפועל שבא לעבוד בבית חרושת. ביום הראשון לעבודתו, רשם לו בעל בית החרושת רשימה שהכילה את כל העבודות המוטלות עליו. כאשר בא הפועל בסוף החודש לבקש את משכורתו, שאלו בעל הבית מה עשה במשך החודש. השיב הפועל: בכל יום קראתי את כל מה שכתבת לי ביום בואי לעבוד אצלך. נזדעק בעל הבית ואמר: שוטה שכמותך! קריאה גרידא אין לה כל ערך, חובתך הייתה לבצע את כל מה שכתבתי לך! זהו פשר “יעשו לפני כסדר הזה”, הקב”ה מצפה מאתנו שנדבק באותן שלוש עשרה מידותיו ונקיימן בפועל.
הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו, כיצד לנהוג לאחר ביצוע חטא. אין להסתפק בקריאת שלוש עשרה מידות אלו בתפילה, אלא יש ”לעשות” ולנהוג כאותן מידות. אלו מידותיו הטובות של הקדוש ברוך הוא, ואנו מצווים לנהוג כמוהו כפי שגם למדנו במסכת שבת (קל”ג:)
הוי דומה לו (לקדוש ברוך הוא): מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום.
הגמרא (ראש השנה) מתייחסת לכפל הלשון של שמו של הקדוש ברוך הוא בתחילת שלוש עשרה מידות:
ה’ ה’ – אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. בתיאור נפלא זה, שוב אנו עדים להתייחסותו של הבורא אל ”הבן האובד”. הבורא איתנו בכל מקום, בכל זמן. לא נוטש אותנו אחרי החטא, וממשיך ”לשמור על קשר”.
מהו המסר?
נלמד מן הקדוש ברוך הוא. כמו שהקדוש ברוך הוא מוכן להמשיך ”לשמור על קשר” גם לאחר חטאם של בניו אוהביו, גם אנו: ההורים, החברים, המורים, המדריכים, לא נעזוב, לא נפקיר ולא ניטוש אף אחד. גם אם ביצע מעשים חמורים מאוד [מה יכול להיות יותר חמור מעבודה זרה] נמשיך לאהוב, וגם אם קיבל את עונשו [גלות] נצעד אתו ונשמור עליו, תוך ציפייה דרוכה לימים טובים.
שבת שלום ו-שנה טובה ושמחה
