בפרשת פנחס מופיעה פרשה המכונה “פרשית הנחלות”, המתארת את עקרונות חלוקת הנחלות. להלן מספר כללי יסוד בנושא זה:
הנחלה מחולקת לבאי הארץ – לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: (במדבר, פרק כ”ו, פסוק נ”ג)
כל שבט קבל נחלה לפי גודלו – לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ (שם, נ”ד)
החלוקה התבצעה לפי גורל בסיוע ה”אורים והתומים ” (בסופו של גורל, בדרך נס הייתה תאימות בין גודל השבט לגודלה של הנחלה בה זכו ) אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ (שם, נ”ה)
שבט לוי (כהנים ולuויים) לא קבלו נחלה, אלא זכו ב”מתנות” אחרות – תרומות, מעשרות ושאר מתנות כהונה ולוויה
… כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שם, ס”ב)
בעת העברת כללי יסוד אלו לעם ישראל, ביקשו בנות צלפחד ”לקבל הבהרות” בנושא הנחלה שלהן. צלפחד היה דור שישי ליוסף הצדיק, שליט מצרים בזמנו. יוסף היה ידוע בחיבתו לארץ ישראל למרות שלא עלה לארץ, אך השביע את אֶחיו שיעלו את עצמותיו לארץ.
חמש בנותיו של צלפחד ניחנו באותה חיבה ואהבה לארץ וביקשו גם הן לקבל חלק ונחלה בארץ.
אביהן מת בעקבות חטאו במדבר (יש מחלוקת בחז”ל האם היה מקושש עצים ביום השבת, או שהיה מהמעפילים שניסו לעלות לארץ ישראל, למרות הגזרה של הקב”ה שכלם ימותו במדבר, בעקבות חטא העגל), והן נותרו חמש בנות ללא אחים. הן הכינו “תוכנית פעולה” מפורטת כדי להשיג את מבוקשן לקבלת נחלה.
בשלב הראשון חיפשו את העיתוי המתאים להגשת הבקשה. כידוע, יש משמעות גדולה לזמן בו מועלית הדרישה. הן חקרו מתי משה ילמד את סוגית הנחלות בבית מדרשו בו לימד את בחירי תלמידיו: אלעזר הכהן, נשיאי העדה וכל שאר חשובי העדה.
לפני כן הן למדו הלכות הקשורות לנושא, כמו למשל כללים לסדר קדימות קבלת הירושה.
אם יש בנים לאבא, אזי הם המקבלים את הנחלה ולא הבנות.
אם היה בן שמת, אך לפני מותו נולדה לו בת – גם היא קודמת לבת. [בת הבן קודמת לבת]
אדם שמת ואין לו ילדים, אשתו חייבת להתייבם לאח של המת [ יבום הוא חובה הדומה לנישואין המחייבת את האח של המת ל”יבם” את גיסתו, כדי “להקים שם לאחיו” ]
באותו יום בו עסק משה בסוגיה זו, הן נעמדו בפתח הישיבה וחיכו עד אשר הנוכחים זיהו אותן ושאלו לרצונן.
נתאר לעצמנו את המצב: כל גדולי הדור יושבים ועוסקים בסוגיות ברומו של עולם, ולפתע מזהים חמש בנות נחושות שאינן מרפות ומחכות להזדמנות לשאת את דבריהן. ואז הגיע הרגע והן החלו לשאת את קולן ברמה.
נתאר את עיקרי “כתב התביעה” שלהן:
אבינו לא היה בין ה”חוטאים הכבדים” כמו עדת קורח, אלא מת בחטאו.
כאמור, לא היו לו בנים וגם לא היו לו נכדים מבנים שמתו.
אמא שלנו לא חויבה להתייבם כיוון שיש לה ילדים (חמש בנותיה)!
ועתה לתורף הטענה: מכיוון שאמא שלנו לא צריכה להתייבם, כנראה שאנחנו נחשבות לזרע שלה. ומכיוון שאין לנו אחים [בנים לאבא שלנו] הקודמים לנו – אין ברירה, …. אנחנו חייבות לקבל נחלה !!!
ובלשון התורה: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (שם, פרק כ”ז, פסוק ד’)
תשובת הבורא הייתה “חדה כתער”:
כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת – נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן:
צודקות הבנות – יש לתת להן נחלה של אביהן !
מהו המסר ?
אדם המאמין בדרכו / טענתו, עליו ללכת אתה לאורך כל הדרך ללא מורא ופחד. אלא שיש לכלכל צעדיו ולנקוט במהלכים מחושבים עד אשר ישיג את מטרתו. קודם לכל, יש לדעת ולבחון את העיתוי. לא הרי העלאת נושא לאדם רגוע ושלו כהעלאת אותו נושא לאדם כעוס ומתוח. לא הרי אמירה בפני אנשים ”מכובדים ומוקירים”, כאמירה בפני אנשים עוינים ומתנכרים. עיתוי נכון ויעיל.
לאחר שבחרנו את הזמן המתאים, הרי יש לבצע הכנות ולימוד החומר לפנָי ולפנים. להכיר את הטענות, טענות הנגד ותשובות כנגד טענות הנגד. אף כדאי לבצע “הדמיית תרחישים שונים” עם חבר או ידיד ולשטוח בפניו את מסכת הטענות ולשמוע דעה נגדית. לאחר כל זאת, יש לבחון גם את צורת האמירה. פעמים רבות המסר נופל על אזנים אטומות, שכן, האופן בו נאמרים הדברים אינם נעימים ולעיתים אף דוחים. בנות צלפחד חיכו בקוצר רוח ליד הדלת, לא התפרצו, לא צעקו וחיכו לרגע שבו הנוכחים ישימו לב עליהם וישאלו אותן לפשר טענותיהן. עיתוי, הכנה טובה, הגשה נעימה ומעל לכל החלטיות – היום קוראים לזה : אסרטיביות.
שבת שלום rafi.zeberger@gmail.com
