כשאומרים על מ שהו שהוא פיגול מתכוונים למשהו לא נעים, לא מקובל, אפילו מתועב. במאמר זה ננסה לעמוד על מקור המלה מתוך
פרשתנו. ננסה לעמוד על משמעותה ויישומה בעולם הקרבנות, בו עוסק רוב ספר ויקרא.
֣ וְאִם ֣ הֵאָכֹל ֠יֵאָכֵל מִבְּשַׂר ֨זֶבַח ֜ שְׁלָמָיו ֣בַי ֹום ֘ הַשְׁלִישִׁי ֹ֣לא ֒ יֵָרצֶה ֣ הַמַקְִּריב ֗אֹת ֹו ֹ֧לא ֪ יֵחָשֵׁב ֖לֹו ֣פִּגּול יִהְּיֶ֑ ה ֪ וְהַנֶפֶש ֥ הָאֹכֶלֶת ֖מִמֶ נּו
֥עֲוֹנָּה תִׁש ָּֽׂא: (ויקרא ז’, י”ח)
הפסוק עוסק בקרבן מסוג שלמים, אשר מגיע בדרך כלל “בהתנדבות”. אדם לא מחויב להביא קרבן זה, אך מחליט ומביא “קרבן נדבה”.
לא נתייחס במאמר זה לכל הדינים של קרבנות נדבה, אך נזכיר את המשתמע מתוך פסוק זה.
• קרבן שלמים מתחלק לשלשה חלקים: האחד – מוקרב על גבי המזבח, השני – נאכל על ידי הכוהנים והשלישי – נאכל על ידי
בעל הקרבן.
• יש זמני אכילה מוגדרים לכל סוג קרבן. שלמים נאכלים בדרך כלל ”לשני ימים ולילה”, כלומר: ביום ההקרבה, לילה ויום לאחריו.
הבשר שנשאר לאחר זמן האכילה נקרא נותר ואסור באכילה.
מקריאת פשט הפסוק ניתן להבין כי הוא עוסק באדם האוכל מבשר קרבן השלמים לאחר המועד המוגדר, או אז חלים מספר דינים:
• הקרבן לא מכפר ( ֹ֣לא ֒ יֵָרצֶה)
• הקרבן אינו ”נחשב” ( ֹ֧ל א ֪ יֵחָשֵׁב)
• לא רק שלא נחשב, אלא אף מוגדר כקרבן ”פיגול” ( ֣פִּג ּול ֑ יִהְּיֶה)
• אדם האוכל מקרבן זה נענש ( ֪ וְהַנֶפֶש ֥ הָאֹכֶלֶת ֖מִמֶנּו ֥עֲוֹנָּה תִׁש ָּֽׂא)

חכמים הבינו כי לא ייתכן שהקרבן ייפסל למפרע, לאחר שאכלו ממנו ביום השלישי. לכן מסבירים את איסור פיגול, באופן שונה
מהמתואר לעיל. האיסור אינו קשור בזמן אכילת הקרבן בפועל, אלא אך ורק במחשבתו של הכהן המקריב את הקרבן. זוהי הגדרת פיגול
לפי חכמים: כהן החושב באחד מ ן השלבים של עשיית הקרבן )השלבים הם: שחיטת הקרבן, קבלת הדם בכלי, הולכת הדם ממקום
השחיטה למזבח וזריקת הדם על המזבח( “מחשֶ בֶ ת חוץ לזמנו”, כלומר, לאכול את הקרבן ביום השלישי. מחשבה זו הופכת את הקרבן
להיות “קרבן פיגול ” עם המ שמעויות ההלכתיות הבאות :
• לא יוצאים ידי חובה בקרבן פיגול, ובפועל מחשיבים כאילו שהאדם לא הקריב קרבן כלל וכלל.
• האוכל קרבן כזה בכוונה תחילה (מזיד) נענש בעונש חמור של ”כרת” [ישנה מחלוקת בחז”ל על מהותו של דין כרת: יש
המייחסים אותה לקיצור שנותיו של האדם, או להפיכתו ”לאדם ערירי”, לפי כולם זו ענישה ”בידי שמים”].

התלמוד עוסק באיסור פיגול ו בהשלכותיו הרבות והמגוונות, לאורך דפים רבים במספר מסכתות בש”ס.
זהו איסור מדהים: “מחשבה קטנה” של כהן, תוך כדי עבודה, יכולה לפסול את הקרבן שהוא עסוק בה, עד כדי ענישה חמורה של האדם
האוכלו. כיצד אנו יודעים כי הכהן חשב מחשבות אלו? מי מגלה לנו עובדה זו? בלית ברירה, ובעצם העובדה שאין לנו ”גילוי מן השמיים”,
אנו חייבים לומר, כי הכהן בעצמו מספר לנו על מחשבות אלו. איזו ” גדלות רוח ” צריכה להיות לכהן, על מנת ”לשתף אותנו במחשבותיו
הפסולות”, למרות ההשלכות החמורות שלהן!
מתוך הדברים הללו, נסכם ונבחין בין שני מצבים:
• אם בפועל, נשארו שאריות של הקרבן, לאחר מועד אכילתו (יום-לילה-יום) – מוגדרים שאריות אלו ”נותר” ואסורים באכילה. ענישה
על אכילה זו הינה כרת.
• אם הכהן ”רק” חשב מחשבת פסול כמתואר לעיל, למרות שלא נשארו שאריות לאחר ”הזמן הקובע” – הקרבן פסול והאוכל את
הבשר, אף בתוך היומיים המותרים לאכילה, מתחייב בעונש כרת.

מהו המסר?
• הבורא ”קורא” ויודע את מחשבותינו, וידועה אמרת חכמים: מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה כאילו שבצענו מעשה
טוב[, ומחשבה רעה אין הקב”ה מצרפה למעשה [אין זה נחשב כאילו בוצע המעשה הרע]. בנושא פיגול, שהוא לכל הדעות יוצא
דופן, לא רק שמייחסים מעשה רע למחשבה רעה, אלא, המחשבה עצמה מייצרת ”מעמד הלכתי רע”.
מסקנה משני אופנים אלו: מאוד כדאי לגרום לעצמנו גם לחשוב מחשבות טובות, ולא להסתפק רק במעשים טובים. זוהי
”עבודת נפש” לא פשוטה, אך בנחישות ובהתמדה אפשרית בהחלט.
• כל הכבוד לכהן המספר לנו על מחשבותיו הפסולות. בדרך כלל, מחשבות האדם הם ה”נכסים הפרטיים שלו”, אך במקרים
מסוימים, כאשר מחשבות ”מייצרות מציאות” אנו מצפים מאנשים אמינים, לגלות ולספר לנו על מחשבותיהם.