ראש כולל לשעבר בשיקגו (תשנ”ח – תשנ”ט) כיום יועץ תורני לשליחים
השוחד נחשב בעיני כולם כאיסור משמעותי וכך גם התורה מדגישה אותו בחוזרה עליו פעמיים, ראשית בפרשת משפטים – “ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים”(שמות כג, ח) ושנית כאן בפרשתנו. אם זאת, רוב בני אדם רואים בשוחד איסור מרוחק השייך לאחרים, לקבוצות ייחודיות. ההבנה הפשוטה היא שאיסור שוחד נוגע ליושבים על מדין כשופטים ודיינים, כפי שנאמר בתחילת הפסוק “לא תטה משפט”, ורובנו לא משמשים כשופטים או דיינים.
יש גם מסגרת אחרת אליה אנו מייחסים את השוחד והיא לאנשי מנהיגות ושררה. נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, ראשי ערים וכד’ המקבלים מעטפות לבנות עם כסף העובר מיד ליד ובעקבותיו מקדמים שינויים בנוהלים או בחקיקה. אך גם כאן התחושה היא שמדובר במעשה שלילי הנוגע לדרכי ההתנהלות של אחרים ולא לנו.המעיין במפרשים בעניין שוחד יגלה שהדברים הורחבו מחוץ להקשר הפשטני שעולה מלשון הפסוקים. הרחבות ניתן להציע בשני מישורים. ראשית ובעיקר, חכמינו העמידו אותנו על כך שלא רק קבלת כסף הוא בגדר של שוחד. כל המקבל טובת הנאה שיכולה להשפיע על שיקול דעתו יש בכך משום קבלת שוחד.
וכך מופיע בגמ’ (מסכת כתובות דף קה עמוד ב) “ת”ר: ושוחד לא תקח – אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב בצע לא תקח”. המשמעות הפשוטה של שוחד היא בקבלת ממון. מלמדת הגמ’ שיש לדייק משימוש המילה שוחד, ולא בצע, שהתורה באה להרחיב את האיסור לכלול אפילו שוחד דברים וודאי שאר טובות הנאה.
הרחבה נוספת נוגעת למקבלי השוחד. אם חשבנו שהדבר נוגע רק למי שהוא בתפקיד רשמי של שיפוט הרי שניתן להרחיב את הדברים לכל מי שצריך לעשות מעשה שיפוטי. מעשים שיפוטיים נעשים למעשה כמעט על ידי כל אדם גם אם אינם במסגרת בית דין פורמאלי. מעסיק הקובע את מי לקבל לעבודה ומי לא, את מי לקדם ואת מי לא או את מי לפטר ממסגרת העבודה עוסק במעשה שיפוטי. מי שבוחן מועמדים לתפקידים ציבוריים (ועדת מינויים) יושב בדין. ועדת קבלה של ישוב או ארגון כלשהו היא ועדה שיפוטית. ועד מנהל של מוסד הבוחר לפעול בדרך זו או אחרת הרי הוא כדיין, ודאי אם להחלטות אלו השלכות על עתידם של אחרים. אפילו במסגרת משפחתית פעמים אנו יושבים בדין. אם יש לבחור למי לתת עדיפות בסיוע ממוני או האם להוציא כסף על מסגרות חינוך מיוחדים וכד’, כל אלו הם מעשים שיפוטיים. ממילא כל מי שצריך לעשות הכרעה שיפוטית גם צריך לדון בדבר ביושר וללא הטיה ועל כך שייך גם “כי השוחד יעור עיני חכמים (או פקחים –כלשון בשמות) ויסלף דברי צדיקים” – הרי שצריך להיזהר גם במצבים כאלו מן השוחד.
ברור שהדברים רחבים מאד וקשה לעמוד תמיד על דקויות העניין. לכן בא הפסוק הבא וקובע “צדק צדק תרדוף”. על האדם לרדוף את הצדק, לשאוף לנהוג כמיטב הבנתו בצדק. יתר על כן, לא לשווא כופלת התורה את לשונה “צדק צדק”, ללמדך שהשאיפה צריכה להיות מתוך דקדוק של כל ניואנס של חיפוש הצדק. בהקשר זה כותב המשך חכמה (דברים פרשת שפטים פרק טז פסוק כא) “והנה ידוע ‘כי המשפט לא-לקים’ (דברים א, יז), והוא באמת עניין א-לקי. ולא יתכן להיות אמת, רק אם הדיין אינו מקבל שום תועליות לנפשו – לא ממון ושום כבוד בעולם, וכן כשאינו מפחד מהבעלי דין והוא שופט בלי שום מכוון חוצי, רק להוציא האמת והמשפט הגמור”
ובעניין רדיפת צדק הנקייה מהשפעת השוחד מבטיחה התורה “צדק צדק תרדוף למען תחיה”. אם תרדוף את הצדק ‘תחיה’. מפרש הנצי”ב – “הרודף אחר צדק משיג שמחת הנפש בהגיע לידו עניין מסובך והוא מוציאו לאור הצדק, והוא חיות הנפש”. שמחת הנפש האמתית אינה בהישגים של חיי החומר אלא בנפש. האמת והצדק בניקיון כפיים הם שיקבעו את מידת החיות המהותית והאיכותית של האדם.
לתגובות- moshaber@gmail.com
