בפרשתנו אנו פוגשים את אחת הסוגיות ה”בלתי מובנות” המופיעות בתורה.
וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים פרק י”ט, פסוקים י”ח-י”ט)
שני פסוקים אלו מתארים תהליך משפטי של קבלת עדים שבסופו של דבר מוכרזים כ”עדים זוממים” [יוסבר בהמשך]. נתאר מקרה לדוגמא :
· כת ראשונה של עדים (שני עדים או יותר, נקראים “כת עדים”) העידה על ראובן שהרג את שמעון בכוונה, במקום פלוני בשעה פלונית
· לאחר מכן באה כת שנייה של עדים וסתרה את הכת הראשונה. כאן ניתן לחלק בין שני מקרים:
o הכחשת העדות – הכת השניה העידה ואמרה: אנו ראינו את ראובן (או את שמעון) באותו יום במקום אחר לגמרי. במקרה כזה, אין אנו מאמינים לכת השנייה יותר מן הכת הראשונה, ובלשונם של חכמים: “מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני” [ מדוע להאמין לכת השנייה, ניתן באותה מידה להאמין גם לכת הראשונה] ולכן במקרה זה, בית הדין משאיר את הדין ”תלוי” ולא פוסק לחובת אף אחד מן הצדדים.
o הזמת העדים – הכת השנייה העידה ואמרה: אנו ראינו את העדים של הכת הראשונה באותו יום במקום אחר. עדות כזאת נקראת בלשון חכמים “הכחשת גופם של עדים”, שכן אין העדות השנייה מתייחסת לנידון, אלא לעדים עצמם. במקרה זה חידש לנו המקרא, שאנו מאמינים דווקא לעדים השניים ולא לראשוניים. לעדים הראשונים אנו קוראים ”עדים זוממים”, מכיוון שהם זממו לגרום למותו של ראובן [בית הדין היה פוסק עונש מוות לראובן, שכן – אדם ההורג את חבירו במזיד חייב מוות] על לא עוול בכפו. זהו בהחלט חידוש שאנו לא מבינים את סיבתו [מדוע במקרה של הזמת העדים, להאמין דווקא לכת השנייה ולא לכת הראשונה], אך בהמשך מחכה לנו חידוש הרבה יותר מפתיע…
· שלב העונש – התורה קובעת את דינם של עדים זוממים בלשון: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו. לשון זו אומרת לנו שבכל מקרה אשר בית הדין מכריז על עדים כ”עדים זוממים” – הם מקבלים את העונש, בדיוק את מה שהם זממו לגרום לנידון, עליו הם העידו. ניתן מספר דוגמאות:
o במקרה לעיל, כאשר העדים הזוממים ביקשו לגרום למותו של ראובן, על לא עוול בכפו, הרי שגם הם יקבלו עונש מוות.
o הכת הראשונה העידה על ראובן שעבר על אחת מ”מצוות לא תעשה” שעונשה מלקות [בית הדין מלקים את הנידון מכסימום שלושים ותשע מלקות], הרי שהעדים הזוממים יקבלו כל אחד בנפרד אותו מספר מלקות שראובן היה מקבל אילו היה מתחייב.
o הכת הראשונה העידה על ראובן שחייב לשמעון עשרת אלפים, הרי שהכת השנייה חייבת לתת סכום זהה לראובן [במקרה זה, הם מחלקים ביניהם את החיוב, מכיוון ש”ממון מצטרף” [בניגוד למלקות שאינם מצטרפים, לא נרחיב על כך במאמר זה].
האם חיוב ”כאשר זמם” כמתואר לעיל ממומש בכל מקרה? כדי לענות על שאלה זו נלמד את המאמר להלן:
..והתניא, ברבי אומר: לא הרגו – נהרגין, הרגו – אין נהרגין (מסכת יומא דף ע”ו עמוד ב’]
אחד מחכמי התלמוד, מפתיע אותנו מאוד וקובע את הקביעה הבאה: אם הכת הראשונה העידה כפי הדוגמא לעיל, ובית הדין היה פוסק עונש מוות לראובן לאור עדותם, ואף היה מוציא לפועל את גזר הדין, וראובן כבר היה מקבל את עונשו ומומת ע”י בית הדין. רק לאחר מכן, הכת השנייה הייתה מופיעה ומעידה, והופכת את העדים הראשונים לעדים זוממים, במקרה כזה קובע החכם – העדים של הכת הראשונה אינם ”חוטפים” את עונשם ואינם נהרגים. רק במקרה שבית הדין טרם הוציא לפועל את גזר הדין, וראובן טרם קיבל את עונשו – רק במקרה כזה העדים של הכת הראשונה מקבלים את עונש המוות המגיע להם מדין ”כאשר זמם”. מקור דינו של החכם מן המילים בפסוק לעיל: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם , לומדת הגמרא: ”כאשר זמם ולא כאשר עשה”. כלומר, רק אם הניסיון של הכת הראשונה לגרום למותו של ראובן עדיין בשלב של ”זמם”, רק אז – הכת השנייה מקבלת את עונש המוות. אם כבר מימשו את שהעדים הראשונים זממו והרגו את הנידון, אז למרבה הפלא הכת השנייה לא חוטפת מאומה.
מדוע? הרי לכאורה, ב”שכל הישר” נראים הדברים בדיוק הפוך? אם כבר הוצאנו לפועל את העדות המזימה, וראובן כבר הומת ע”י בית הדין, על אחת כמה וכמה הכת הראשונה חייבת לקבל את עונשה. מדוע במקרה זה היא נפטרת מן העונש? התחבטו בשאלה קשה זו המפרשים על התורה והגמרא לדורותיהם. בשורה התחתונה, דין זה נשאר בגדר ”בלתי מובן”, אך בכל אופן ישנם מספר ניסיונות הסבר “לקרב את השכל”:
* רמב”ן [פרשן על התורה והתלמוד מימי הביניים] מסביר זאת באופן ”מיסטי”. הוא טוען “לא יתן ה’ לשופטים לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלוקים הוא” – משמעות הסבר זה: השופטים שואבים את כוחם מן הבורא, וכל מעשיהם מקבלים ”גושפנקא אלוקית”.
לכן, טוען הרמב”ן: לא ייתכן, שבית הדין כבר פסק עונש מוות לראובן ואף ביצע זאת בפועל, אם באמת לא היה מגיע לראובן עונש מוות [על מעשה זה, או על מעשה אחר..]. לאור זאת, קובעת התורה במקרה זה שאין להעניש את העדים הזוממים, כי ייתכן שהם ”שליחים של הבורא” לבצע את המגיע לשמעון.
* רבי עובדיה מברטנורא [פרשן על המשנה, מסוף ימי הביניים] מסביר זאת בכיוון אחר לגמרי: “אם העדים הזוממים היו נהרגים [גם במקרה שהנידון כבר הוצא להורג], נמצא שאין לדבר סוף, שיהיו קרובי הנהרג מביאים עדים אחרים להרוג את המזימים, וכן קרובי הנהרגים, וכן ”עד סוף העולם”. הברטנורא מעלה חשש כבד, שאם נוציא לפועל את דין ”כאשר זמם” ונהרוג את הכת הראשונה גם לאחר שהרגנו את הנידון, עלול להיווצר שרשרת על עדויות, אחת אחרי השנייה, כאשר כל כת עדים מזימה את הכת שלפניה, וכולם יקבלו עונש מוות. דבר בלתי נסבל, לאור השאיפה הכללית להמעיט כמה שיותר בגזר דין מוות, כמובא במאמר הבא: סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת חבלנית (מסכת מכות, דף ז’ עמוד א’)
מהו המסר ?
ניתן לנסות לתת הסבר נוסף לקושיא זו באופן הבא. במאמר קודם (“ענישה טובה”, מצורע, תשע”א) דנו במטרות הענישה. אחת מן המטרות הייתה המטרה החינוכית – כדי לתת לעבריין לחשוב שוב, לפשפש במעשיו ולנסות לגרום לחרטה. אם ניישם זאת בעדים זוממים, הרי שהמטרה של התורה, לגרום לעדים הזוממים לחשוב היטב לפני עדותם, על הסכנה והחשש מפני עדים אחרים שיבואו להזימם. חשש זה עשוי לגרום להם ”לחשוב פעמיים” לפני מסירת העדות. היעילות של הענישה היא כל עוד לא הוציאו לפועל את מעשיהם של העדים. לאחר מכן – ניתן כבר לומר בלשוננו “חבל על הזמן”. אם ניישם את המושג ”חבל על הזמן” לחיינו, נוכל לומר לדוגמא כי יש אנשים המכלים את זמנם על ”חקר ההיסטוריה” במקום ”לראות קדימה”.
כל הזמן דנים, מדוע לא עשיתי כך או אחרת, מדוע הוא עצבן אותי, מדוע החבר או השכן אמר כך. אנו שואפים לצעוד תמיד קדימה, לחשוב איך נוכל לשפר את עצמנו [באווירת ימי חודש אלול] איך נוכל לשפר את יחסינו עם הזולת, ולא לנתח כל הזמן מדוע ולמה קרה מה שקרה בעבר – חבל על הזמן.
