שבעים ואחת שנה עברו מאז כניסת משפחת יעקב למצרים עד למותו של יוסף, משנה למלך מצרים. שנים אלו כנראה היו ה”שנים
הטובות” של המשפחה, שהתפתחה וגדלה במאוד מאוד. בשנים בהן יוסף שלט במצרים, וודאי שמר, הגן ודאג לכל מחסורם.
מיד אחרי מותו של יוסף , מלך מצרים “שכח” את יוסף ואת כל דאגתו לכלל מצרים ]יש מחלוקת אם היה מלך חדש, או נשאר המלך
הקודם[. המלך והעם המצרי חששו מה”זרים” שהתנחלו בארצם, והיוו נטע זר, גם בהתנהגותם השונה ]עיקר השוני: עיסוקם במרעה, שנגד
את אמונתם של המצרים שייחסו לבהמות תכונות אליליות[. לאחר מותם של כל אחי יוסף , גזרו המצרים על היהודים גזירות רבות, וככל
שהזמן עבר כן גברו הגזירות ועוצמתם.
וַיָּשִׂימּו עָלָיו שֵָׂרי מִסִים לְמַעַן עַנֹּתֹו בְסִבְֹלתָׂם וַיִּבֶן עֵָרי מִסְכְנֹות לְפְַרעֹּה אֶת פִתֹם וְאֶת ַרעַמְסֵס: (שמות, פרק א’, פסוק י”א)
המצרים מינו שרים שידאגו לכך שהיהודים יסיימו את מכסת העבודה היומית שהוגדרה להם ]מזכיר לנו “סיפור” דומה בדור הקודם[.
מידי תקופה הגדילו את המכסה היומית ומי שלא עמד בה “חטף”. עם ישראל, באותה תקופה ובמשך כל הדורות לאחר מכן אינו ”מוריד
ראש”. למרות הגזירות, למרות הקשיים הגדולים, למרות עבודת הפרך שסבלו, תגובתו מעניינת ביותר:
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּו אֹּתֹו כֵן יְִּרבֶה וְכֵן יִּפְֹרץ וַיָּקֻצּו מִפְנֵי בְנֵי יִּשְָׂראֵל: (שם, פסוק י”ב)
כגודל העינוי והסבל כך המוטיבציה להמשיך ולחיות גדלה. ולא סתם לחיות , אלא בעוצמה גדולה יותר, בנחישות ובמסירות רבה, לפרות
ולרבות כמה שיותר. פסוק זה מהווה מגדלור רב עוצמה המקנה כוחות ועוצמה לאורך כל ההיסטוריה.
המצרים לא מסתפקים בעינוי, אולי בגלל התוצאות ההפוכות בשטח, ו”ממציאים” פתרון חדש: חיסול יסודי ]גם מזכיר לנו את ה”פתרון
הסופי”[. חוזי הכוכבים של מלך מצרים רואים שעתיד להיוולד בן זכר שיושיע את ישראל. ולכן מצווה המלך למיילדות העבריות:
… אִם בֵן הּוא וַהֲמִתֶׁן אֹּתֹו וְאִם בַת הִיא וָּחָיָּה: (שם, פסוק ט”ז)
כיצד הגיב עם ישראל לגזירה נוראה זו? מה עושים מנהיגי הדור? מהם המסרים ה”יורדים אל העם”? על כך מספרת הגמרא:
עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד
וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. (מסכת סוטה, דף י”ב, עמוד א’)
עמ רם, מנהיגו של עם ישראל במצרים נשוי לדודתו יוכבד, ונולדו להם שני ילדים לפני גזירת השמד של פרעה: מרים ואהרן. עם הישמע
הגזירה, מחליט עמרם לגרש את אשתו. כביכול אומר לעצמו: אין משמעות לחיי אישות, הרי בסופו של דבר הבנים יומתו ע”י השליט.
התגובה למעשה זה של עמרם מעוררת השתאות גדולה:
אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים
ועל הנקבות! … (שם)
מרים מעיזה וטוענת כלפי אביה המנהיג. איך אתה מרשה לעצמך? שואלת הבת. הרי המעשה שלך חמור יותר ממעשיו של פרעה.
שהרי פרעה גזר רק על הזכרים, ואתה במעשה שלך גוזר גם על הנקבות! איזה אומץ היה לה לדבר כך אל האבא, מנהיג הדור!
מה עושה עמרם? כיצד הוא מגיב לטענה של ביתו הקטנה? האם הוא מתייחס או מבטל אותה בהינף יד?
עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן (שם)
עמרם, לא רק שאינו מבטל את דבריה, אלא מקשיב בקשב רב, מתייחס בכובד ראש, ויותר מכך: הוא מכיר בצדקתה ועושה מעשה :
מחזיר מייד את אשתו, וכך נוהגים כולם אחריו. לאור זאת אומרת המשנה במסכת אבות :
איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר (תהלים קי”ט): ‘מכל מלמדי השכלתי’ (פרק ד’ משנה א’)
ומסביר ר’ עובדיה מברטנורא, פרשן המשנה: ואע”פ שהוא קטן ממנו. שכיון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים, ניכרים הדברים שחכמתו
הוא לשם שמים ולא להתייהר ולהתפאר בה:

מהו המסר?
האם אנו מכבדים את ילדינו? האם אמירה שלהם “נחשבת” בעינינו ואנו מתייחסים אליה כאמירה של “בוגר”? האם יש לנו יחס של כבוד
והערכה לילדינו הקטנים, תלמידינו הזאטוטים, חיילינו “החפ”שים”, עוזרות הבית המנקות את ביתנו ומקום עבודתנו? או שמא אנו מרגישים
במידה מסוימת יחס של עליונות, ו”מעמד גבוה” ביחס לאלו ולאחרים?
זו כוונת ר’ עובדיה מברטנורא כי אדם יהיר כלפי אנשים אחרים, הגם שהם קטנים ממנו בגיל ובחכמה, ראוי לגינוי. לעומתו, אדם שאינו חס
על כבודו, ומתייחס בכל הכבוד וההערכה לכל אדם באשר הוא, שומע בקשב רב את דבריו של כל בן שיח, מתייחס ועונה לכולם, ו אינו
חושש להאזין וללמוד אף מקטנים ממנו בגיל ובחוכמה – הוא הוא הראוי לכל ההערכה. אדם כזה הוא אמיתי וכֵּ ן, וכלשון הפרשן: “ניכרים
הדברים שחוכמתו היא לשם שמיים ולא להתייהר ולהתפאר בה”.