וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: … וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא פרק ט’, פסוק א’, ופסוקים כ”ב-כ”ג)
פסוקים אלו, הפותחים את פרשתנו, מתארים את יום השמחה אשר היתה לעם ישראל ב”יום השמיני”. התאריך הוא א’ בניסן, שנה שנייה לצאתם ממצרים. יום בו חנכו את המשכן ברוב פאר והדר [תיאור נוסף על שמחה זו, במאמר על הפרשה בשנת תשע”א]. יום זה הינו בעל משמעות עצומה ומהווה יום מיוחד במינו. חכמים תיארו אותו בתיאורים שונים, נציג חלקם:
יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה (רש’י על במדבר, ז’, א’)
תיאור ציורי מדהים, המשווה את ציפייתה של כלה ליום חתונתה, לקראת יצירת ”חיים חדשים” עם בן זוגה. כך גם עם ישראל, חיכה בציפייה דרוכה במשך מספר חודשים, להקמת המשכן ולהשראת השכינה בו.
ביום זה גם אירעו עשרה “דברים חשובים” (בלשון חכמים ”עטרות”) בעם ישראל המפורטים במסכת שבת (פז:):
תנא: אותו יום נטל עשר עטרות. ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה …
עשרים ואחד פסוקים בתחילת פרשתנו מתארים בפרוטרוט את הקורבנות השונים אשר הובאו ביום זה, על ידי אהרן ובני ישראל. האירוע החגיגי רב הרושם, מסתיים בברכות. ברכתו של אהרן הכהן, תוך כדי נשיאת כפיו כלפי העם, ולאחריה, ברכתם המשותפת של משה ואהרן, שני האחים, אשר בשותפות יוצאת דופן מנהיגים את העם.
התורה מסתירה מעינינו את נוסח שתי הברכות, ננסה לגלותם בהמשך המאמר.
… ויברכם ברכה סתומה, אבל לא שמענו אי זו היא, עד שבא הכתוב ופירשה: יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (ירושלמי, תענית פרק ד דף סז טור ג /ה”א )
התלמוד הירושלמי מלמד אותנו, כי ברכת אהרן שנאמרה כאן היא ”ברכת כוהנים”, אותה ברך אהרן בנושאו את ידיו אל העם, ומפורטת בפרשת נשא בספר במדבר. [מהותה ומשמעותה של הברכה מתוארת במאמר “חשיבות החיוך”, נשא, תשס”ט]. רש”י על הפסוקים בפרשתנו, מסייע לנו בייחס לנוסח ברכתם המשותפת של משה ואהרן:
אמרו: וִיהִי נֹעַם ה’ אֱלֹקינוּ עָלֵינוּ (תהלים צ’, י”ז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן, ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה. והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל.
לכך אמר להם: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה’ (פסוק ו’). אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קורבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום [הבורא] בחר בו:
זהו קטע מדהים, המציג פירגון אדיר של משה לאהרן אחיו. בשבעת הימים אשר קדמו לחנוכת המשכן, משה ביצע כל יום ”תרגולת פירוק והרכבה” של המשכן, ובשעות שהמשכן היה בנוי – תיפקד כמו כהן והקריב את קרבנות היום.
בסופם של אותם ימים, העם היה מתוסכל מאוד. אנשים ביקשו ”להרגיש” את הבורא ולחוש את ”השכינה” היורדת ואופפת את המשכן, אך כל זה לא קרה. אל מי באים בטענות? מי הוא ”הקרבן”? כמובן, משה רבינו.
וכתשובה לאותה טרוניה של העם, באה אמירתו של משה שאהרון אחיו חשוב ממנו, שעל ידי קורבנותיו תשרה השכינה.
לאחר מכן, ברכו משה ואהרון יחדיו : וִיהִי נֹעַם ה’ אֱלֹקינוּ עָלֵינוּ, פסוק בספר תהילים, המתאר את הכמיהה לאותה תחושה אשר הייתה כל כך חסרה לעם. משה ”הסביר” את התופעה, של חוסר השראת השכינה בשבוע הראשון, ע”י העצמתו של אהרן הכהן, כי רק עבודתו הבלעדית של אהרן במשכן, תגרום לשכינה ”לרדת”. משה לא חסך, אף לא ”הרגיש מושפל”, ואולי להיפך – שמח עד מאוד לתאר את כוחו הרב של אחיו הבוגר.
התלמוד הירושלמי ורש”י, מגלים לנו את “הסוד”, ומתארים את תוכנן של הברכות הסתומות בפרשתנו, אך משאירים לנו עדיין כר נרחב למחשבה, מדוע המקרא מסתיר לנו במקום אחד ומגלה לנו במקום אחר?
אמנם רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, קבע שלושים ושתים מידות [צורות לימוד] שהתורה נדרשת בהם, והמידה השבע עשרה, היא “דבר שאינו מתפרש במקום אחד ומתפרש במקום אחר”, וכן ישנו כלל: “דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר” (ירושלמי ראש השנה פ”ג ה”ה), אך עדיין מנסים להבין מדוע? מה הרעיון העומד מאחורי כללים אלו?
מהו המסר?
אחת משיטות ”תורת הלימוד” בהעברת חומר לתלמיד הינה לסקרן ולאתגר. אם לועסים ומגישים לתלמיד את כל החומר על מגש של כסף, הרי זה משעמם, ומוריד מוטיבציה להמשך לימוד. אתגר של מציאת פירושים והסברים לטקסט אחד במקום אחר, הינו ”תרגיל אינטלקטואלי” מאתגר, אשר ממריץ את התלמיד ונותן לו כוחות להמשך הדרך. ייתכן, שזו גם כוונת התורה ”בסתימת הברכות” בפרשתנו, אשר אילצה אותנו לדלג ולאתר את הפירוש במקבילה תנכית אחרת. “הימנעות מלעיסה” ומתן אתגרים מעין אלו, חייבים להיות גם חלק מ”סל ההורות” ביחסנו אל ילדינו.
