וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: … וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם: (ויקרא פרק ט’, פסוק א’, ופסוקים כ”ב-כ”ג)

יום שמחה היה לעם ישראל באותו ”יום שמיני”. התאריך הוא א’ ניסן, שנה שנייה לצאתם ממצרים. יום בו חנכו את המשכן ברוב פאר והדר [תיאור נוסף על שמחה זו, במאמר על הפרשה בשנת תשע”א]. עשרים ואחד פסוקים מתארים בפרוטרוט את הקורבנות השונים אשר הוקרבו בימים אלו, על ידי כהנים ובני ישראל. האירוע החגיגי רב הרושם, מסתיים “במסכת ברכות”. ברכתו של אהרן הכהן, תוך כדי נשיאת כפיו כלפי העם, ולאחריה, ברכתם המשותפת של משה ואהרן, שני האחים, אשר בשותפות יוצאת הדופן מנהיגים את העם. אילו ברכות ברך אהרן? מה נוסח הברכה, מה טיבה ומה מהותה?
התורה מסתירה זאת מעינינו, אך התלמוד הירושלמי ”מגלה לנו את הסוד”:

… ויברכם ברכה סתומה, אבל לא שמענו אי זו היא, עד שבא הכתוב ופירשה: יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ:

יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (מסכת תענית פרק ד דף סז טור ג /ה”א )

התלמוד הירושלמי ”מזכיר” לנו, כי בפרשת נשא בספר במדבר, מתוארת ”ברכת כהנים” [מהותה ומשמעותה של הברכה מתוארת במאמר “חשיבות החיוך”, נשא, תשס”ט], וכי זו היא הברכה אותה ברך אהרן בנושאו את ידיו אל העם.
גם נוסח ברכתם המשותפת של משה ואהרן, הנאמרת מתוך אהל מועד הוא המשכן, נעלם ונסתר מאיתנו.
רש”י על המקום, מסייע לנו בפתרון התעלומה:

אמרו: וִיהִי נֹעַם ה’ אֱלֹקינוּ עָלֵינוּ (תהלים צ’, י”ז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל.
לכך אמר להם: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה’ (פסוק ו). אהרן אחי, כדאי וחשוב ממני שע”י קרבנותיו ועבודתו, תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום [הבורא] בחר בו:

זהו קטע מדהים, המציג פרגון אדיר של משה לאהרן אחיו. בשבעת הימים אשר קדמו לחנוכת המשכן, משה ביצע כל יום ”תרגולת פירוק והרכבה” של המשכן, ובשעות שהמשכן היה בנוי – תיפקד כמו כהן והקריב את קרבנות היום.
בסופם של אותם ימים, העם היה מתוסכל מאוד. אנשים ביקשו ”להרגיש” את הבורא, לראות את ”הביצועים” של המשכן, ולחוש את ”השכינה” היורדת ואופפת את המשכן, אך כל זה לא קרה. אל מי באים בטענות? מי הוא ”הקרבן”? כמובן, משה רבינו.

וכתשובה לאותה טרוניה של העם, פורצת ברכתם המשותפת של משה ואהרן: וִיהִי נֹעַם ה’ אֱלֹקינוּ עָלֵינוּ, פסוק בספר תהילים, המתאר את הכמיהה לאותה תחושה אשר הייתה כל כך חסרה לעם. משה ”הסביר” את התופעה, של חוסר שכינה בשבוע הראשון, ע”י העצמתו של אהרן הכהן, כי רק עבודתו הבלעדית של אהרן במשכן, תגרום לשכינה ”לרדת”. משה לא חסך, אף לא ”הרגיש מושפל”, ואולי להיפך – שמח עד מאוד לתאר את כוחו הרב של אחיו הבוגר.

התלמוד הירושלמי ורש”י, מגלים לנו את “הסוד”, ומתארים את תוכנן של הברכות הסתומות בפרשתנו, אך משאירים לנו עדיין כר נרחב למחשבה, מדוע התורה מסתירה לנו במקום אחד ומגלה לנו במקום אחר?
אמנם רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, קבע שלושים ושתים מידות [צורות לימוד] שהתורה נדרשת בהם, והמידה השבע עשרה, היא “דבר שאינו מתפרש במקום אחד ומתפרש במקום אחר”, וכן ישנו כלל: “דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר” (ירושלמי ראש השנה פ”ג ה”ה), אך עדיין אנו מנסים להבין מדוע? מה הרעיון העומד מאחורי כללים אלו?

מהו המסר?
אחת משיטות דידקטיות בלימוד והעברת חומר הינה לסקרן ולאתגר את התלמיד. אם לועסים ומגישים לתלמיד את כל החומר על מגש של כסף, הרי זה משעמם, ומוריד מוטיבציה להמשך לימוד. אתגר של מציאת פירושים והסברים לטקסט אחד במקום אחר, הינו ”תרגיל אינטלקטואלי” מאתגר, אשר ממריץ את התלמיד ונותן לו כוחות להמשך הדרך.

ייתכן, שזו גם כוונת המקרא ”בסתימת הברכות” בפרשתנו, אשר אילצה אותנו לדלג ולאתר את הפירוש במקבילה תנכית אחרת. “הימנעות מלעיסה” ומתן אתגרים מעין אלו, יכולים להיות גם חלק מ”סל ההורות” ביחסנו אל ילדינו.