פרשת שמיני- הודה ולא בוש

אדם מספר לחברו על דברים מחודשים שכתב, או כל תוכן ”אישי” אחר, ומבקש ממנו שלא לפרסמם. האם יש למְסָפר ”זכות” לאסור על האדם שסיפר לו מלפרסם את הדברים, או שמא, לאחר שגילה לו את ה”חידושים”, אין לו ”שליטה” עליהם ועל פרסומם.  ננסה לברר שאלה זו, מתוך היכרות עם הפסוק הראשון של ספר ויקרא:

וַיִּקְרָ֖א אֶל מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה֙’ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר   (פרק א’ פסוק א’ )

בפסוק קצר זה ישנם שלשה פעלים:   וַיִּקְרָ֖א, וַיְדַבֵּ֤ר, לֵאמֹֽר [מלשון לומר].  הבורא קורא אל משה, ולאחר מכן מדבר אליו ומעביר לו מסר, ולבסוף – מבקש ממנו להעביר את הנושאים הלאה לבני ישראל. הנושא עליו ”מספר” הבורא למשה, מהווה את מהותו של ספר ויקרא המכונה גם ”תורת כוהנים”, העוסק רובו ככולו בנושא קרבנות.    מדוע קרא למשה לפני שדיבר אליו ?

לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחברו אלא אם כן קורא לו… (מסכת  יומא דף ד’ עמוד ב’ )

את העיקרון האוסר עלינו ”להפתיע” את חברנו בהעברת מסר ללא “קריאת כוון” קודמת, הכרנו כבר בעבר (מאמר על פרשת בראשית: אל יכנס פתאום,  תשע”א).   שם נחשפנו לפסוק במבנה דומה: וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: (בראשית, פרק ג’ פסוק ט’ ), גם שם צטטנו מאמר דומה (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 274):

…לעולם אל יכנס אדם לבית חברו פתאום,  אלא אם כן קוראו קודם, ולמדנו מהקב”ה שעמד על פתח הגן וקרא קודם לאדם.     [ ניתן לעיין שם, ברציונאל של המדרש ]

בעל “התורה תמימה” על הפסוק, מסביר לנו את החידוש המיוחד הנלמד מהפסוק שלנו, ביחס לפסוק מפרשת בראשית:

… אפילו עם אדם שהוא מכיר ומקורב לו באהבה וחבה יתירה, גם כן לא ידבר פתאום, ועל זה תכונן הראיה ממשה, שעליו העיד הקדוש ברוך הוא, בכל ביתי נאמן הוא ובמראה ולא בחידות אדבר בו, ואפילו כך, הכינו לדבר קודם שדבר עמו:

גם ”חבר טוב” מחויב להתריע בפני חברו לקראת בואו, ולא להפתיעו. כל זאת נלמד מ”התנהגותו” של הבורא כלפי משה, למרות ה”קשר המיוחד” אשר נוצר ביניהם.        עתה, ננסה להבין את משמעותו של הפועל השלישי לֵאמֹֽר   :

אמר רבה: מניין לאומר דבר לחברו שהוא בְּ”בַל יאמר”, עד שיאמר לו: לֵך אֶמור – שנאמר: וַיְדַבֵּ֤ר ה֙’ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר. (תלמוד בבלי מסכת  יומא דף ד’ עמוד ב’ )

רש”י על המקום מסביר לנו את המאמר התלמודי  אין לספר לאחר – אלא אם כן נותן לו רשות.

מהו אותו “דבר”  מתוך המאמר התלמודי, האסור לספר אודותיו אלא אם כן המְסָפר מרשה זאת במפורש ?
האם מדובר ב”סיפור דברים פשוט” או שמא בחידושים והגיגים של המספר, אשר ניתן לכנותם ”קניינו הרוחני”.   נראה ששאלה זו נתונה במחלוקת המפרשים.  המאירי (רבי מנחם בן שלמה, גר בפרובנס אשר בצרפת, מאה ה-13), בפירושו על הקטע הנ”ל, ”הולך” על הכיוון הראשון, ומבדיל בין העברת סודות לבין סיפור דברים שאיננו סוד. המגלה סודות מוגדר כ”הולך רכיל” לעומת אדם המספר דברים שנאמרו לו ע”י חבר אע”פ שאינם סודות, עובר על איסור ”בל יאמר” הנלמד מן הפסוק שלנו.
הרב מנשה קליין (אדמור מאונגוואר, אוד מוצל  מאש השואה), בספר שאלות ותשובות שכתב (”משנה הלכות”, סימן קצ”ד), מייחס את הפסוק לאפשרות השנייה שהוצגה לעיל.  הוא נשאל על ראובן שכתב לשמעון “חידושי תורה” שהגה וחשב עליהם,  ושמעון השיב לו “כדרכה של תורה” [השיב לו בחידושים משלו], לאחר מכן, ביקש ראובן משמעון שלא ידפיס את החידושים שסיפר לשמעון. קובע הרב קליין, מתוך לימוד מן הפסוק שלנו, כי מותר לראובן לאסור עליו, ורק אם מתיר לו במפורש, מותר לשמעון לגלות ולפרסם הדברים.
מהו המסר ? 

פסוק קצר זה מלמדנו שני מסרים העוסקים ביחסי אנוש, הדורשים לכבד את הזולת. האחד – לא “ליפול” על חָבֵר בשום אופן. לא נעים לאף אחד כאשר ”נוחתים עליו”, גם אם מדובר בחבר טוב מאוד. השני – אם המספר לא מעוניין לגלות לאחרים דברים שאמר/כתב/עשה וגילה לחברו, יש “לכבד רצונו” ולהשאיר זאת ביניהם. הדבר נכון גם בגילויים שבין הורים וילדים !