מאת: הרב שי פינקלשטיין
ראש כולל לשעבר בממפיס (2000-2005)
כיום רב קהילת “ניצנים”, ירושלים


בפרשת שמיני (ויקרא י, א-ב) התורה מתארת את אחד האירועים הטראגים בתנ״ך – מיתת שני בני אהרון: ״וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י ה’ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם. וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה’ וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י ה’״ ותגובתו של אהרון למיתת בניו מובאת בפסוק ג: ״וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר דִּבֶּ֨ר ה’ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל פְּנֵ֥י כָל הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד, וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן״
תגובה זו מצריכה עיון – מה פשרה של תגובה זו? מה המסר הטמון בה? ומדוע בחר אהרון להגיב בצורה שכזו?

רבי שלמה אבן גבירול (מאה ה-11, ספרד) בספרו ״מבחר פנינים״ טוען שהעבודה הכי נעלה (שאליה יכול להגיע האדם) היא השתיקה. וכך הוא מתאר את השתיקה (בשער השתיקה) ״כשאני מדבר דבר – הוא מושל בי. וכשאיני מדבר בו – אני מושל בו״. השתיקה מסמלת שליטה מלאה ברגשות, השלמה מלאה עם המאורעות והכנעה טוטלית. אהרון לפי פירוש זה הגיע למדרגה הנעלה ביותר אל מול מות בניו. אהרן לא שאל ולא הקשה על ה׳ אלא קיבל זאת בהשלמה מלאה.
פרוש זה מעלה שאלה שונה והיא -כיצד ניתן להגיע למצב שכזה? האם זוהי התגובה שה׳ מצפה מאיתנו?

עיון במפרשים השונים ובמקורות אחרים בתנ״ך בהם מופיע השורש ״דום״ מעלה תמונה מורכבת יותר בהבנת תגובתו של אהרן והמסרים לימינו.

הרמב”ן בפירושו לספר ויקרא פרק י פסוק ג טוען: ״וטעם וידום אהרן – שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם ואל תדום בת עינך איכה ב יח: ״צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת צִ֠יּוֹן, הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל תִּדֹּ֖ם בַּת עֵינֵֽךְ״ הרמב״ן מציג שתי אפשרויות שונות לתגובתו של אהרן. האחת היא שאהרן הגיב בצורה טבעית ואנושית, שהיא תגובה של בכי בקול ובכאב על מות בניו, ואחרי שהוציא את צערו לפועל -דמם – היינו: שתק. אהרן הצליח להתגבר על הכאב ולהמשיך בחייו על אף הכאב. יכולת זו יכלה לנבוע מצדקותו ויכולת קבלת הדין, מצד תנחומי משה או מכך שתפקידו ככהן גדול חייב אותו להמשיך ולא להתאבל. אולם, האפשרות השנייה שמצטטת את הפסוק מאיכה מציגה גישה שונה. הפסוק באיכה דורש מעם ישראל ״אל תתני פוגת לך אל תדם בת עינך״ שפירושו שלא נתעצל מלהתאבל על ירושלים ושלא ניתן לעינינו הפסקה מלדמוע. היינו: אהרן המשיך בבכיו ובאבלו אלא שהצליח להמשיך בחייו. הרמב״ן מציג גישות שונות לחלוטין מאבן גבירול. אהרן הראה את רגשותיו בכה והתאבל אלא שידע כיצד להמשיך לחיות מתוך הכאב ומתוך הצער – תכונה שמעידה על אישיות מרוממת.

הספורנו בפירושו לספר ויקרא פרשת שמיני (פרק י פסוק ג) מבאר את תגובת אהרן בצורה הבאה: ״שהתנחם בקידוש ה’ שנקדש במותם״ פרוש זה מוביל אותנו למציאות פסיכולוגית אנושית שבה האבל מתנחם בכך שהנפטר ״השיג״ מטרה מסוימת במותו. זווית ראיה זו, שנתמכת ע״י מדרשי חז״ל, אינה מעצימה את המוות אלא מתמקדת בכך שהמוות לא היה ‘לריק’. המוח האנושי מבין שהאדם אינו יכול להכיל מוות טרגי שכזה ולכן מפרש את המוות בצורה בעלת משמעות. אהרן ייחס למות בניו מוטיב של קידוש השם והבנה זו ניחמה אותו.

בספר תהלים פרק קטו נאמר: “לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כָּל יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה” הפירוש של ‘דומה’ הוא – קבר. ואם כן לפי משמעות לשונית זו ״וידום אהרון״ יתפרש בצורה הבאה: אהרן במידה מסוימת ״קבר״ את עצמו אחר מיתת בניו. פרוש זה לא מייפה את תגובת אהרן אלא מציג גישה שבה אהרן לא הצליח להתרומם מעל אבלו אלא ״קבר את עצמו בחייו״. אהרן לא ראה תקוה לחייו או משמעות כאשר שני בניו נלקחו ממנו בצורה שכזו. לבו סרב להתנחם ועינו לא חדלה מדמוע.

אולם בספר תהלים מצאנו אפשרות נוספת. בפרק קמד: “אָ֭דָם לַהֶ֣בֶל דָּמָ֑ה יָ֝מָ֗יו כְּצֵ֣ל עוֹבֵֽר” דמה – מלשון דימיון. והפרוש של ״וידם אהרן״ ע״פ הבנה זו יהיה שאהרן החל לדמיין את חייו ללא בניו, הוא החל בתהליך ‘בנייה מחדש’ אחרי אירוע טרגי שכזה. הוא הבין שהוא אינו יכול לשנות את העבר אלא רק לחשוב על עתיד טוב יותר.

בספר יהושע (פרק י, יג) כתוב: “וַיִּדֹּ֨ם הַשֶּׁ֜מֶשׁ וְיָרֵ֣חַ עָמָ֗ד עַד יִקֹּ֥ם גּוֹי֙ אֹֽיְבָ֔יו, הֲלֹא הִ֥יא כְתוּבָ֖ה עַל סֵ֣פֶר הַיָּשָׁ֑ר. וַיַּעֲמֹ֤ד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בַּחֲצִ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְלֹא אָ֥ץ לָב֖וֹא כְּי֥וֹם תָּמִֽים״ וידם מלשון חוסר תנועה. ואם כן הפירוש של ״וידם אהרן״ יהיה  שאהרן היה משותק מהאירוע הטרגי ולא יכול היה לזוז.

בספר שמואל א פרק יד פסוק ט נאמר ״אִם כֹּ֤ה יֹֽאמְרוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ דֹּ֕מּוּ עַד הַגִּיעֵ֖נוּ אֲלֵיכֶ֑ם וְעָמַ֣דְנוּ תַחְתֵּ֔ינוּ וְלֹ֥א נַעֲלֶ֖ה אֲלֵיהֶֽם״ ופרש רש”י: “דמו – המתינו”. לפי פרוש זה אהרן המתין להדרכה מאת משה או ה׳ איך להמשיך בחייו, בעבודתו במורשתו. אהרן לא יכול היה להתמודד עם אירוע זה לבד אלא היה צריך הדרכה וכיוון.

מלבד ההבדלים בפרשנויות, שיכולות לנבוע מהשאלה כיצד אנו רוצים לתאר את גיבורי התנ”ך, חושבני שיש במגוון הפרשנויות רצון להוביל אותנו להבנה פנימית של התגובה לאירוע טרגי. אנשים שונים מגיבים בצורות שונות לאירועים שמערערים את יסודות אישיותינו וחיינו ועלינו להפנים זאת. אין נוסחה אחידה להתמודדות עם אירועים בחיים שאין אנו יכולים להסביר ואל לנו להעמיד פנים שיש בידינו את התשובות לכל דבר שקורה בחיינו או בחיי אחרים. אולם, ישנו מכנה משותף לכל הפרושים והוא היכולת של אהרן על אף הצער היגון והכאב להמשיך בחייו לא רק בצורה אישית אלא גם כנציג האומה הנכנס אל הקודש ומכפר על עם ישראל. אהרן מסמל את היהודי שלא נכנע לכאב ולצער אלא מוצא את הכוחות להמשיך הלאה בחיפוש אחר נחמה ותקוה. בשבת זו שחלה בחודש ניסן, חודש הגאולה שמסמל שהעם היהודי מעולם לא איבד תקוה, גם בעבדות ובשיעבוד. העם אשר כבר כמעט ונכנס לשער הטומאה החמישים עדיין זוכר את ״פקד יפקוד אלוקים אתכם.״ העם היהודי יודע להמשיך ולבנות עם דמעות בעינים וכאב בלב ולדעת את הכח שבשתיקה ואת העוצמה שבדממה.

לתגובות: shaifinkelstein@gmail.com