במאמר זה ננסה להכיר יצחק אבינו, בנו של אברהם, ואביו של יעקב. אברהם אבי האומה יוצר ומתווה דרך: בגיל צעיר החל לחשוב והגיע ל”מסקנות
דתיות” מרחיקות לכת. בתקופתו, תקופת עבודת אלילים, הוא הראשון שהכיר בכוח עליון, ומחשבות אלו הובילו אותו להכרה בבורא עולם.
התורה מספרת על אירועים רבים בסיפור חייו: עלייתו ארצה בציווי הבורא, גלותו למצרים, התקרבותו והתרחקותו של לוט אחיינו, נצחונו במלחמה נגד
ארבעת המלכים, נישואיו עם שרה והגר, גירוש ישמעאל מביתו של אברהם ושרה, קיום מצוות מילה בגיל מאוחר, הכנסת האורחים – “המלאכים”
לאוהלו. רגע שיא היה בעמידתו בניסיון הגדול של עקידת יצחק, שהביא למותה של שרה (לפי חז”ל נפטרה שרה בשומעה את סיפור העקידה), קניית
מערת המכפלה והציווי ל אליעזר עבדו למצוא כלה לבנו יצחק.
הנכד, יעקב אבינו, מקים את שבטי ישראל שמהם צומח העם היהודי. פרשיות שלימות מתארות את חייו וחיי משפחתו הענפים, תוך התמקדות בבנו
יוסף שהופך לשליט על מצרים. בין שני האבות הענקיים הללו, בין הסבא והנכד, “מתחבא” ו”מסתתר” יצחק אבינו. יצחק חי מאה ושמונים שנה, יותר
מאביו אברהם (חי מאה שבעים וחמש) ויותר מיעקב בנו (חי מאה ארבעים ושבע). למרות זאת, המקרא ממעט מאוד בסיפור חייו. יש רק פרשה אחת
(פרשתנו), אשר בה יצחק מהווה חלק מרכזי. נתחיל בסיפור חייו המתואר בתורה. הוא “נולד” בעיצומה של פרשת וירא:
וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָָׂרה לְאַבְָרהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַּמֹועֵּד אֲשֶׁר דִבֶר אֹתֹו אֱֹלקִים: (בראשית, פרק כ”א, פסוק ב’)
יצחק הוא הפסיבי: לאחר המשתה הגדול שנעשה לכבוד גמילתו בגיל שנתיים, מתחילים לדאוג לחינוכו של יצחק ולכן מגרשים מביתם את ישמעאל
והגר. ובהמשך – עקידת יצחק, הניסיון הגדול של אברהם, אשר יצחק מהווה במידה מסוימת “סטטיסט” (לפחות לפי פשט המקרא). הפרשה הבאה,
חיי שרה, מתארת את סיפור מותה של האמא שרה, וקניית מערת המכפלה לקבורתה. הסיפור המרכזי של הפרשה: מציאת כלה ליצחק – הוא שוב
האדם הפסיבי. לקראת המפגש עם כלתו המיועדת מסופר על ”מעשה פעיל” שלו:
וַיֵּצֵּא יִצְחָק לָשּוחַ בַשָׂדֶה לִפְנֹות עֶָרב וַיִשָׂא עֵּינָיו וַיְַרא וְהִנֵּה גְמַלִים בָאִים: (שם, פרק כ”ד, פסוק ס”ג)
לפי חז”ל, יצחק יצא להתפלל [הוא תיקן את תפילת מנחה]. הפעילות שלו מתבטאת בתפילה! ואיזו תפילה? של אמצע היום.
לא בבקר הדרמטי – כשהשמש בוקעת ועולה בשעת המעבר שבין הלילה והיום, לא בערב – עת שקיעת החמה ו”קיפול המצנחים”, אלא בעיצומו של יום.
תוך כדי עשייה יומיומית, תוך כדי המהלך הרגיל של כל אדם באשר הוא, באמצע עבודה, באמצע לימודים, באמצע “העיסוקים רגילים”, יש לעצור
קמעה, ל”טעינת מצברים” להמשך היום. עם סיומה של התפילה, פוגש יצחק את רבקה ונושא אותה לאישה.
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָָׂרה אִּמֹו וַיִקַח אֶת ִרבְקָה וַתְּהִי לֹו לְאִשָׂה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִנָחֵּם יִצְחָק אַחֲֵרי אִּמֹו: (שם, פסוק ס”ז)
יצחק כרוך אחרי מישהו. כל עוד שרה אימו הייתה בין החיים היה כרוך אחריה. מותה כנראה הייתה טראומה לא קטנה בשבילו (במיוחד ש לפי חז”ל
מעשה העקידה הקשור אליו גרם למותה!), שלש שנים אלו שלאחר מותה, היו עבורו קשים מנשוא. עם הגעתה של רבקה לפתחו (שוב פסיביות), הוא
מתנחם, שוב יש לו עוגן להיאחז בו. בשלב זה אנו מגיעים לפרשתנו, פרשת תולדות, המספרת על תולדותיו של יצחק. יצחק ורבקה היו עקרים עשרים
שנה! בתוך השנים הארוכות הללו מוצאים שוב “פעילות מסוימת” של יצחק :
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה’ לְנֹכַח אִשְּתֹו כִי עֲקָָרה הִוא וַיֵּעָתֶׁר לֹו ה’ וַתַּהַר ִרבְקָה אִשְּתֹו: (שם, פרק כ”ה, פסוק כ”א)
בפסוק זה יש “משחק מילים” מעניין. שתי מילים זהות בכתיבתן (ויעתר), אך משמעותן שונה. חז”ל הסבירו את ה-“ויעתר” הראשון מלשון תפילה. יצחק
מתפלל לבורא עולם שיפקוד אותם בזרע, ויוציאם מעקרותם המתמשכת. ואז, הבורא “נעתר” לבקשתו ואמנם רבקה מתעברת ויולדת בן. לדעתי, ניתן
להסביר את המילה הראשונה במשמעות נוספת: יצחק, הרגיל להיות פסיבי, מקבל “הנחיות” מאשתו רבקה. הוא אמנם מתפלל לבורא עולם, אך לְ נֹכַ ח
אִ שְ ּתֹו, לבקשתה ולאור הפצרתה הרבה שאכן יעשה מעשה. אומרת לו רבקה: בקשה ממך, הרי אתה “רגיל” להתפלל, תיישם זאת לצרכינו המשותפים.
תתפלל בבקשה ותבקש עבורנו זרע בר קיימא. ואכן “נעתר” לתחינתה, ואז: “ויעתר” (מתפלל) לבורא עולם.
לאחר לידת התאומים, יעקב ועשו מתמקדת התורה במאבק ביניהם המתחיל כבר מ”בטן” אימם. בהמשך, חוזרת התורה להתמקד ביצחק, בתיאור העת
הקשה של הרעב בארץ. יצחק מצּווֶה על ידי הבורא: אַל תֵֵּרד מִצְָריְמָה שְּכֹן בָאֶָרץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵּלֶיָך: (פרק כ”ו, פסוק ב’). אומר לו הבורא: אתה יצחק,
חייב להמשיך לגור בארץ ישראל . אתה ”עולה תמימה” כלשון חכמים, ואין דרכך מתאימה להסתובב בארצות אחרות – הישאר בארץ ישראל שבה
נולדת עד יום מותך. בשלב זה אנו מוצאים את יצחק ”זורע” ולמרות שנות הרעב בארץ, הצלחתו בעבודת האדמה גדולה מאוד. בהמשך מסופר על
“מאבק הבארות”, בארות אותן חפרו עבדי אברהם, פלישתים סתמום ויצחק שב וחפרם מחדש.
מלכם של פלישתים מצווה על יצחק: לְֵּך מֵּעִּמָנּו כִי עָצַמְתָׂ מִּמֶנּו מְאֹד: (שם, פסוק ט”ז). מהי תגובתו של יצחק? וַיֵּלְֶך מִשָׂם יִצְחָק וַיִחַן בְנַחַל גְָרר וַיֵּשֶׁב
שָׂם: (שם, פסוק י”ז) הלך. לא ענה, לא נכנס למריבה, לא מתקוטט, פשוט עוזב את המקום והולך. וכך ממשיך המאבק עוד מספר פעמים. הם סותמים
את הבארות ויצחק… עוזב את המקום. לקראת סיומה של הפרשה מתואר הסיפור הדרמטי של ברכת יצחק לבניו, ומפאת קוצר המקום רק נזכיר,
שיצחק בכל הפרשיה הוא הפסיבי. רבקה אשתו “מפיקה” את האירוע, מתחילתו ועד סופו, ובעלה יצחק, כביכול, “מוציא לפועל” את כל כוונותיה של
אשתו. מותו של יצחק, מובלע בסיפורו המופלא של יעקב, פרשה וחצי אחרי שיצחק כלל לא מוזכר (בעיצומה של פרשת וישלח). יעקב אבינו, בנו
ממשיכו של יצחק, חוזר אחרי נדודים רבים והקמת משפחתו הגדולה, לחיק אביו היושב בחברון. שנים רבות ישבו יחדיו לאחר מכן (עשרים ואחת שנה),
אך התורה ממעיטה מאוד מסיפור נקודות ציון מחייו של יצחק, כל זאת, כהמשך לדרכו הפסיבית של יצחק.
מהו המסר?
חז”ל מציינים שיצחק ניחן במידת ה”גבורה”. ניתן כמובן לומר כי גבורתו מתבטאת בהסכמתו להיעקד לאור ציווי ה’, אך לאור הדברים לעיל נראה כי
ניתן ל הסביר זאת גם באופן נוסף.
המשנה במסכת אבות מגדירה את מידת הגבורה: איזהו גיבור? הכובש את יצרו )פרק ד’ משנה א'(. הייצר ”עובד” על כולנו כל הזמן ומנסה
להפיל אותנו, ולגרום לנו לחטוא ולעשות דברים לא טובים. אדם המסוגל לכבוש את יצרו מבלי לסטות ימינה ושמאלה, לכבוש כעסים העולים מידי
פעם, וכל זאת לאורך שנים ארוכות הריהו גיבור אמיתי. אולי גם בכך מתבטאת גבורתו של יצחק. שהרי חייו מתבטאים במידה מסוימת של פסיביות ,
ובכל אופן הצליח יצחק ל שמור באדיקות על דרך התורה, מבלי לסטות ממנה כהוא זה, מבלי ליפול פה ושם, הרי זו באמת ”גבורת חיים”.
מי יתן, ונוכל ללמוד מיצחק אבינו, ולו במעט.
