וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמות כ”ז, כ’-כ”א)
פסוקים אלו, הפותחים את פרשתנו, עוסקים במצוות הדלקת ועריכת הנרות של המנורה בבית המקדש. נלמד מעט את הלכותיה של מצווה מעניינת זו מתוך ספר “החינוך” [נכתב לפני כשבע מאות שנה, המתאר כל אחת משש מאות ושלש עשרה המצוות. לא ידוע במדויק מי חיברו]. מתוך כך נתוודע ליחס חכמינו לממון.
מטרת המצווה [בלשון ספר ”החינוך”: שרשי המצווה]: להיות נר דולק בבית המקדש, להגדלת הבית לכבוד
ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקין.
נרות דולקים בבית, משרים אווירה ”אצילית” המרוממת את חשיבות והכבוד של בני האדם לבית זה.
הזמן : לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד – הנר דולק כל לילה ובכל הלילה. כל ערב נתנו שמן בשיעור של חצי לוג [מידה נפח: בערך מאה ושמונים סמ”ק], כמות המספיקה גם ללילות הארוכים של החורף. כל בקר ”הטיבו” את הנרות – הסרת פתילות ושמנים ישנים, ונתינת פתילות ושמנים חדשים לכל ”נר”.
סוג השמן : שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית – זך – נקי משמרים, כתית – היוצא מן ה”כתישה הראשונה” .
המשנה במסכת מנחות (פו.) משווה בין דיני שמן מנורה לשמן מנחות:
אף כל המנחות היו בדין שיטענו שמן זית זך. מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה אינו דין שיטענו שמן זית זך, תלמוד לומר (שם): זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר ואין זך כתית למנחות:
”אדם הסביר” היה ”משקיע” יותר בשמן מאכל (מנחות), מאשר בשמן למאור. למרות זאת קבעה התורה, כי דווקא שמן למאור יהיה ברמה יותר גבוהה משמן למנחות.
השמן למנחות [קרבן שהיה עשוי סולת, מעורבב בשמן] חייב להיות כתית, אך אינו מחויב לאותה רמה של שמן המנורה. עבור מנחות ניתן לקחת שמן גם מרמות נמוכות יותר מאשר שמן המנורה. למרות זאת, גם במנחות יש להעדיף את השמן היותר מובחר.
מדוע יש הבדל בדרישות, בין השמנים השונים? מדוע שמן למנורה חייב להיות מן הכתישה הראשונה בלבד, היקרה יותר מן האחרות? ובמילים אחרות: מדוע בשמן מנחות, מסתפקים בשמן פחות איכותי.
זָךְ לַמָּאוֹר, אי למאור , יכול יהא שמן זך כתית פסול למנחות, תלמוד לומר: וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין אם כן מה תלמוד לומר למאור, מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל. (שם עמוד ב’)
הגמרא מסבירה וקובעת כלל חשוב מאוד: מכיוון שיש הרבה יותר מְנָחוֹת מאשר שמן למנורה, המקרא דואג ושומר על כספינו, וקובע שאין ”לבזבז” יותר מידי, ולכן ”מתיר” לקחת למנחות שמן זול בהרבה מן השמן הנדרש לצורך המנורה.
יש להעיר, שהגמרא קובעת במספר מקומות כלל אחר, שלכאורה סותר את הכלל שלנו: “אין עניות במקום עשירות”.
משמעות הכלל: אין להתנהג ב”תפרנות” וב”קמצנות” במקום עשיר ומכובד. בית המקדש מוגדר כ”מקום עשיר” [חלק מהכלים עשויים מזהב טהור, הכול יקר ומשובח], ולכן – אין להתנהג במקום זה ”כעניים” ולחסוך בהוצאות.
בעל ה”תורה תמימה” [חי לפני כמאה שנה] מתרץ את הסתירה בין שני המאמרים, באבחנה שבין צרכי ציבור לצרכים אישיים.
בצרכי ציבור מיישמים את הכלל ש”אין עניות במקום עשירות”, לעומת מנחות, הבאות ע”י האנשים הפרטיים, שם התורה דואגת לכל אחד ואחד, ו”חסה על ממונם של ישראל”.
גם כאשר יש לאדם צרעת בביתו, עובדה המסמלת על חטאיו של האדם, התורה חסה על ממונו, ומצווה להוציא את כל הכלים מביתו, לפני החלטת הכהן לטמא את ביתו, על שלל כליו המונחים בו. אנו רואים את יישום העיקרון, בו אנו דואגים לנכסיו, אפילו של אדם ”רשע”.
מהו המסר
כלל זה שהתורה חסה על ממונם של ישראל, מלמד אותנו לא לחרוג מגבול האפשרויות הכספיות שלנו.
תובנה זו מבוטאת גם בכלל נוסף שהתקינו באושא [עיר חשובה מימות המשנה]: “המבזבז אל יבזבז יותר מחומש” (כתובות ס”ז ע”ב). קביעה זו עוסקת בצדקה וחפצי שמים, כך שאפילו בנושאים חשובים אלו, אנו חייבים לשים מחסום לעצמנו, ולא לתת יותר מחמישית כספנו.
מסר נוסף נלמד מפירושו של ”אזניים לתורה” (פרשן על התורה, חי לפני כשבעים שנה) על הפסוק הנ”ל. הוא למד מהעדפת השמן על המנחות, כי יש להעדיף גם את הלימוד על פני אכילה. שכן, שמן מאור נמשל לתורה, שהיא ”סמל לימוד” שלנו, לעומת המנחות הנאכלות.
ואמנם ניתן לומר באופן כללי, כי הנאה רוחנית כמו לימוד, הבנת סברה מסובכת, תובנה חדשה וכן הלאה, הרבה יותר גדולה ומשמעותית לאדם מאשר הנאה רגעית מאוכל, טעים ככל שיהיה.
