לפני מספר שנים העולם כולו חווה את מגיפת הקורונה הקשה. כמ יליארד אנשים חלו במ חלה, ומ יליונים רבים מתו ממ נה.
האם אנו מכירים בהיסטוריה אסונות בסדרי גודל כזה? האם פגעה ”מכת מוות” דומה גם בהיסטוריה הרחוקה יותר?
לפני קרוב לשבע מאות שנה (1348) פרצה באירופה מגיפה נוראית המכונה: המוות השחור. במגיפה זו מתו מעל מאה מיליון איש!
היא החלה מבעיה סניטרית קשה שהתפשטה במהירות אדירה, וכל אדם שניסה להימלט, גרם לתפוצתה במקומות אחרים. מגיפה זו
ארכה כארבע שנים. המון העם לא ידעו נפשם מרוב צער ויגון, חיפשו כיצד ועל מי לכלות זעמם. הם שמו לב, שבקרב הקהילות היהודיות
באותה תקופה, כמעט ולא פגעה המגיפה. ושוב נמצא ה….שעיר לעזאזל! מדוע אמנם המגיפה פסחה על היהודים? האם יש לכך שורשים
היסטוריים / תרבותיים / הלכתיים? בכך, ננסה לעסוק במאמר זה.
וְלִבְנֵי אַהֲֹרן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים ּומִגְבָעֹות תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבֹוד ּולְתִׂפְאֶָרת: (שמות פרק כ”ח פסוק מ’)
פסוק זה מתאר שלו שה מתוך ארבעת הבגדים של כהנים הדיוטות [כהנים פשוטים]: כֻ תֳּ נֹת, אַ בְ נֵ טִ ים (חגורה) ו-מִ גְ בָּ עֹות (כובע). הבגד
הרביעי, הלוא הוא המכנסיים, מתואר שני פסוקים לאחר מכן:
וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַּסֹות בְשַּר עְֶרוָה מִמָתְנַיִם וְעַד יְֵרכַיִם יִהְיּו:
התלמוד הירושלמי [נכתב בארץ ישראל, לעומת התלמוד הבבלי, אשר נכתב בבבל] שם לב לעובדה שהבגדים צוינו בלשון רבים, ולומד
מכך הלכה למעשה:
רבנן אמרי: שתי כתנות לכל אחד ואחד (תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ג’ דף מ’)
אין כוונת המאמר שכל כהן ילבש שתי כותנות בבת אחת, שהרי נאמר בתלמוד (מסכת זבחים, דף י”ח, עמוד א’) : …
לבש שני מכנסים, שני אבנטים, … או שהיו מטושטשין או מקורעין, ועבד – עבודתו פסולה.
אם כן, לשם מה חייבו לספק לכל כהן לפחות שני מכנסיים? על כך עונה בעל “התורה תמימה” (פרשן מלפני כמאה ועשרים שנה):
צריך שתהיה [לפחות] אחת מן המוכן , מפני שהיא דבוקה לבשר ודרכה לקבל זוהמת הגוף.
מלמד אותנו הפרשן, שהתורה דואגת להיגיינה של הכוהנים. כיוון שלָּ כהן אין לבוש תחתון נוסף, בדומה למנהגינו כיום, המכנס שלו היה
דבוק לגופו. עקב זיעת הגוף אשר יכולה ” לזהם” את הבגד, יש להכין בגדים להחלפה. הקדוש ברוך הוא “דואג” גם לכך !

מהו המסר?
העיקרון אשר למדנו מפרשתנו, היווה נר, אשר לאורו נחקקו הלכות רבות לאורך ההיסטוריה היהודית, המתוות את הדרך לשמירה על
יסודות ההיגיינה. חכמינו הקדימו באלפי שנים את התרבות המערבית הנהוגה היום. נציג חלק מאותן הלכות :
.1 נטילת ידיים – א-ב של סנטריה היא שמירה על ידיים נקיות. ההלכה מחייבת אותנו ליטול ידיים בזמנים מוגדרים במשך היום . מייד
לאחר ההשכמה, לאחר כל יציאה משירותים, לפני כל ארוחה, ואף לפני ”אירועים מיוחדים” כדוגמת תפילה ועוד.
.2 לא הידיים בלבד אלא אף רחיצת הגוף כולו מהווה ”מצוה” ביהדות. לפני שבת ומועד ישנה הוראה מפורשת לרחוץ את כל הגוף
(שולחן ערוך, סימן ר”ס, סעיף א’). היו חכמים אשר הקפידו מאוד, כדוגמת הלל הזקן אשר כינה עשייה זו, כ”מעשה מצווה” (מדרש רבה,
ויקרא, פרק ל”ד, פסוק ג’).
פסיקה תלמודית במסכת שבת (דף נ’ עמוד ב’) קובעת : רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל קונהו [בשביל הבורא].
.3 זריזות בקבורת המת – ההלכה מחייבת להזדרז מאוד בקבורת המת, כדי לא לעבור על איסור מפורש במקרא. כך פסק הרמב”ם
בספרו “יד חזקה” (הלכות סנהדרין פרק ט”ו, הלכה י’): כל המלין את מתו [משהה את קבורתו], עובר בלא תעשה.
אין ספק ששורשי מצווה חשובה זו טמונים בין היתר, בהקפדה על תנאים סניטריים.
.4 שמירה על ”מחנה צבא נקי” מבעיות תברואתיות – הבורא מחייב, כחלק מהפק”ל [פקודת קבע לחייל] הצבאי של כל לוחם,
לכלול ‘את חפירה’ כדי לסייע ב”כיסוי הצרכים” הנעשים בשטח, מחוץ למחנה. בכך מקיימים את הציווי המפורש במקרא: כִי
תֵׂצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיָך וְנִשְמְַרתָ מִכֹל דָבָר ָרע: (דברים פרק כ”ג פסוק י’)
.5 זהירות מהדבקות במחלות – שנים רבות לפני ההנחיות המפורסמות בכל אתר ואתר, דאגו חכמים לשמירה על כללים ברורים
למניעת העברת מחלות. לדוגמא: לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו – אא”כ שפך מהן. (תלמוד בבלי מסכת תמיד דף כ”ז
עמוד ב’)
.6 אם תושבי אירופה במאה ה- 14 היו מכירים את הקביעה התלמודית: דבר [מגיפה קשה] בעיר – כנס רגליך [אל תצא מן
העיר כדי לא להפיץ את המגפה] (בבא קמא דף ס’ עמוד ב’) , ודאי היתה מצטמצמת למינימום, היקפה של אותה מגיפה.