המרכז הרוחני של עם ישראל במשך דורות רבים היה המקדש. [בשנות המדבר, ובמשך ארבע מאות וארבעים שנה ראשונות בארץ ישראל,
היה “מקדש זמני” המכונה משכן]. המקדש הכיל מספר כלים: שולחן, מנורה, מזבחות [אחד בתוך “אוהל העדות” והשני בחצר] כיור, והכלי
המרכזי היה הארון. נתמקד במאמר זה, בציפויו של הארון. [ על מידותיו של הארון נכתב במאמר על הפרשה ”כל המוסיף גורע” תשס”ט (].

וְצִפִיתָ אֹתֹו זָהָב טָהֹור מִבַּיִת ּומִחּוץ תְּצַּפֶּּנּו וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב (שמות, כ”ה, י”א)
כיצד ציפו את הארון בזהב? האם “טבלו” אותו באמבטיית זהב? האם “מרחו” עליו שכבת זהב משני צדיו? או אולי “ציפו ” אותו באופן
אחר? התלמוד הירושלמי ]נכתב בארץ ישראל, בניגוד לתלמוד אשר נכתב בְּ בָּ בֶ ל[ מתאר את עשייתו המיוחדת:
רבי חנינה אמר: שלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב.
(שקלים פרק ו’ דף מ”ט טור ד’)

הארון נבנה כמו “לֶ גו”, תיבה בתוך תיבה. בתחילה – תיבת הזהב הקטנה הוכנסה לתוך תיבת העץ, ושתי התיבות יחד הוכנסו לתיבת הזהב
הגדולה. באופן זה צּופָּ ה ארון העץ בזהב, גם בתוכו וגם בחיצוניותו.
גם לאחר “הלגו” שתואר לעיל, עדיין נשארה חשופה, השפה העליונה של הארון. גם לחשיפה מועטת זו “דאגה” התורה. לארון היה כיסוי
שנקרא “כפורת”. מכסה זה היה עשוי זהב טהור, וכאשר הארון היה סגור – כל צדדיו כוסו בזהב.
מדוע הציפוי בוצע כך ? אילו ” רמזים” ביקשה התורה להעביר לנו באופן זה? על כך עונה התלמוד הבבלי:
אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כ ברו – אינו תלמיד חכם. (מסכת יומא דף עב עמוד ב )
בָּ רו, מלשון בר – בחוץ, ומשמעות המימרא: תלמיד חכם שהחיצוניות אינה תואמת את הפנימיות שלו, אינו מוגדר כתלמיד חכם .
נתרגם זאת לשפתנו : אם מתקיים אצל אדם “אחד בפה ואחד בלב”, אומר משהו אחד, אך בליבו חושב משהו אחר לגמרי, הרי אדם כזה,
אינו ראוי לתואר תלמיד חכם. התלמוד מזהה את הארון עם תלמיד חכם, כיוון שבתוך הארון הונחו לוחות הברית, שהם סמל ותמצית
התורה כולה, בדומה לתלמיד חכם, שבעצם “מייצג” ומזוהה עם התורה.
נשים לב, לעוד שתי נקודות:
א( חכמים דייקו לומר שאין תוכו כברו, ולא אמרו שאין בָּ רו כְּ תוכו. נראה שהסיבה לכך היא כפולה. ראשית, בניית הלגו כפי שתיארנו
אותה לעיל, החלה עם תיבת הזהב הקטנה, שבסוף הוכנסה עם תיבת העץ לתיבת הזהב הגדולה, ולכן מייחסים את הקטנה )תוכו( לגדולה
)ברו(. אך מעבר לכך, נראה שיש טעם עמוק יותר: אין מצווה להחצין ו”לגלות” את כל המטען הפנימי של האדם. אולי אף להיפך – מידת
צניעות וענווה שהמחשבות הפנימיות, אף אם אינן תמיד ” טהורות” לא יבואו לידי ביטוי חיצוני, אלא יישארו ב”בטן “, אין מצווה לומר את כל
אשר אנו חושבים. לכן מותר ואף רצוי ש”ברו” [אמירות חיצוניות] לא יהיו זהות ל” תוכו” [מחשבות ושאיפות פנימיות], אך אם כבר הוצאנו
את סגור לבנו, דברנו ואמרנו, חשוב מאוד שאלו יהיו תואמים למחשבותינו.
ב( מן הכפורת אשר ”דאגה” להשלמת הכיסוי המושלם של הארון, נוכל ללמוד כי יש לדאוג לזהות מוחלטת בין הפנימיות והחיצוניות, ולא
להשאיר אפילו סדק קטן של אי תאימות.
מסופר בגמרא )מסכת ברכות דף כ”ח עמוד א'( על החלפת מנהיגות רוחנית בתקופה מסוימת, והמנהיג החדש פתח את דלתות בית המדרש
לכולם. זאת, בניגוד למנהיג הקודם שביצע “מבחן כניסה”, והכריז: “כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא ייכנס לבית המדרש”. הייתה הפתעה
גדולה מאוד באותו יום, כאשר התווספו מאות ספסלים לבית המדרש [אלפי תלמידים]!!
מהו המסר?

מהסיפור ההיסטורי המעניין לעיל, אנו לְּ מֵ דים שככל הנראה תכונה רצויה זו, לא תמיד קיימת בפועל. גם אנשים אשר “חשקה נפשם
בתורה” ופוקדים את בית המדרש, עלולים להיות נגועים ב”מחלה” זו. למרות זאת ואף על פי כן, אנו נשאף להיות תמיד במצב של “תוכו
כברו”. נביא מספר דוגמאות, מהן נשתדל להתרחק:
1) לומר למורה: “אנחנו אוהבים אותך” אך בבטן התחושה היא הפוכה לגמרי.
2) לומר למפקד: “אתה אחלה מפקד” אך בשיחות אינטימיות בין הפיקודים, לספר על מנהיגותו הכושלת.
3) הורה האומר לילדו “אתה תלמיד מצטיין” אבל בתוכי תוכו חושב “איזה לא יוצלח, הילד שלי”.
למרות זאת יש לזכור, שבלב כל הורה קיימת שאיפה לחַ זֵ ק את ילדיו ולהציב להם יעדים ומטרות גבוהות, ולכן, ניתן לומר להם “הציור
שציירת יפה מאוד” למרות שלא היינו מגישים אותו לתערוכת ציורים, מכיוון שכל ציור יפה הוא בעיני המצייר.
כאמור, לא כל מחשבה פנימית ראויה להישמע, אך אם אנו מחליטים לומר – נשתדל שתהיה תואמת לתחושות הפנימיות.