מאת הרב מאיר רונן
שליח לשעבר בשיקגו (תשנ”ט, 1998-1999)
כיום מנהל חטיבת ביניים בישיבת בני עקיבא נתניה ורב מחתן בארגון רבני צהר


 לגרסת הPDF לחץ כאן

סיפר לי הרב דוד פוקס זצ”ל[1] כי בצום י”ז בתמוז, הגיע טכנאי כדי לתקן את מכונת הכביסה בדירתו. הטכנאי לא חבש כיפה, והתברר שטעה בתאריך, אך אם כבר הגיע לא רצה הרב להשיב פניו ריקם. הרב פוקס התלבט אם להגיש לו כוס מים ביום חם שכזה, או שמא אסור ‘להכשילו’ בשתייה באמצע הצום. הרב החליט לרוץ ולשאול את הגרש”ז אויערבך זצ”ל שגר בשכונתו כיצד לנהוג. הרב אויערבך השיב, שאם ישקהו מים אכן יכשילו באיסור דרבנן[2], אך אם לא יגיש לו מים, עלול להכשילו באיסור דאורייתא של “לא תשנא”, ולגרום לו לשנוא מישהו מישראל (אולי אף יכלול בשנאתו את ‘כל הדתיים האלה’, שאפילו מים אינם מגישים באמצע עבודה מאומצת).

כשמתבוננים במדרשים בהקשר של חורבן הבית, אפשר לראות כי מדרשים רבים מתייחסים לכך שדווקא גדולי התורה, אלה שהיו אמורים להשפיע לטובה על המצב הרוחני בעם, הם שלפעמים לא התייחסו ברגישות למצב החברתי הקלוקל. יתירה מזאת, פעמים שכדי לקיים מצווה, או בטענות של ‘לשם שמיים’, פגעו המובילים הרוחניים בערכים חברתיים, אשר כל התורה מבוססת עליהם כמאמר רבי עקיבא: ‘ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה’ (אשר ממנו נובעים כל הפרטים…).

אתייחס בקצרה לשניים מהמדרשים; המוכר שבהם הוא המדרש על קמצא ובר קמצא[3]. שם מודגש כי הגורם העיקרי להלשנה של בר קמצא למלכות הרומית, היה העובדה שחכמים אשר ראו את העוול המוסרי של בעל הסעודה – לא מיחו ולא סייעו למנוע את העלבון הגדול מבר קמצא.
המדרש השני[4] מתייחס לשני כוהנים אשר התחרו ביניהם מי יגיע ראשון למזבח ויזכה בתרומת הדשן, עד שאחד לפתע שלף סכין ודקר את חברו, והכל כדי ‘לזכות’ במצווה. הסיפור ממשיך בעיוות נוסף; אדם שנכח שם ביקש מהציבור להוציא במהירות את כלי המקדש, לפני שהנדקר הגוסס ימות, כדי שלא ייטמאו הכלים. על כך הגמרא מוחה: “ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים”.

אלו שני סיפורים קיצוניים, אך נראה שהגמרא הביאה אותם וסיפורים דומים להם, כדי להזהיר אותנו מהסכנה המרחפת מעל ‘תופשי התורה’[5], המובילים לכאורה מבחינה דתית. לעיתים, דווקא הקפדת יתר על מצווה או השקפה דתית מסויימת, עלולה להביא לאיסורים חמורים יותר של בין אדם לחברו. מקרים כאלה, לימדונו חז”ל, גרמו לחורבן הבית.

כאשר ירמיה שואל לאחר החורבן:  “על מה אבדה הארץ”[6]? הקב”ה עונה לו: “…על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה”. רב יהודה דרש שהתוספת בפסוק – “ולא הלכו בה”, כוונתה שלא ברכו בתורה תחילה.
רבו הפירושים לדברי רב יהודה, וחשבתי להוסיף, על פי האמור לעיל, ש’ללכת’ בתורה, הכוונה היא ללכת בדרכה. לא מספיק להשתדל ולהתחזק בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, אלא צריך גם לבחון עצמנו שוב ושוב, האם אנו אכן הולכים בדרכה של תורה, ולא פוגעים במוסר אנושי או בערכים בסיסיים בדרך.

הרצח של גדליה גרם לגלות שארית הפליטה, ולסיום האוטונומיה היהודית שנשארה ביהודה לאחר חורבן הבית הראשון. גם כאן מחלוקת חברתית עמוקה הביאה עד כדי רצח יהודי, מפאת מחסור של הנהגה רוחנית מאחדת.

השליחים בארץ ובחו”ל נושאים על גבם אחריות גדולה בהשפעה רוחנית על מבוגרים ונוער.
נאחל שבע”ה נזכה ללמוד וללמד תורה, ללכת בדרכה ולהרבות אהבה ואחדות בעם ישראל.
בעזרת החיבור לעם ישראל נזכה בע”ה להיכתב ולהיחתם לחיים טובים בתוך שאר ישראל, להרבה בריאות בשנה החדשה, לבשורות טובות ישועות ונחמות.


[1] רב גדול ומחנך דגול, שימש כראש המכון להוראה בכולל מרץ ועוד. נפטר בכ”א בכסלו תש”ף.
[2] חובת הצום בי”ז בתמוז היא מדרבנן.
[3] מסכת גיטין דף נה.
[4] מסכת יומא דף כג.
[5] ירמיה ב, ח – ירמיה מבקר את ‘תופשי התורה’.
[6] ירמיה ט, יא-יב.
לתגובות: meir@yaban.org.il