שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ט)
כיום ר”מ בישיבה תיכונית סוסיא
ישנה הבטחה אלוקית שארבעת הצומות הנוגעים ומחוללים את החורבן (עשרה בטבת, י”ז בתמוז, ט’ באב וצום גדליה יהפכו לעתיד לבוא לימי שמחה ואושר. אך הבטחה זו מעוגנת בקריאה לתיקון עולם המידות של האדם ושל העם בדרישה האלוקית לאהוב את האמת והשלום. לכאורה מידות אלו סותרות האחת את השניה שהרי האמת היא חדה, חותכת אחת ויחידה ואילו השלום הוא אומנות הפשרה, ההכלה והיכולת לראות את טענות שני הצדדים ולמצוא את השביל המחבר שביניהם. רבי נחמן מברסלב כותב בהקשר הזה כך: “דע שכנגד כל מיני מחלוקת הן בגשמיות הן ברוחניות שאינו יכול להתפלל או לעשות מה שצריך בעבודת ד’. כי הכל בכלל מחלוקת, שעומדים וחולקים עליו ורוצים לבטל דעתו ורצונו מה שרוצה לעשות, וכדי לבטל המחלוקת מאיזה בחי’ שתהיה ולעשות שלום, ע”ז צריך תענית, וזה מה שארז”ל מרבה צדקה מרבה שלום, צדקה הוא בחי’ תענית, כי עיקר התענית הוא צדקה… שעל ידי התענית נכנע ונחלש הלב ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקדוש ברוך הוא… וע”י התענית כבר נתבטל רצונו מפני רצון הש”י כנ”ל, ע”כ נתבטל רצון אחרים מפני רצונו, ונתבטל המחלוקת ונעשה שלום כנ”ל מרבה צדקה מרבה שלום” (ליקוטי מוהר”ן, תורה קע”ט). טענתו של רבי נחמן היא שהתענית מבטאת את הביטול של חומריות האדם אל מול האלוקות והיא בהשלכה יכולה לבטל את המחלוקות המקיפות אותו. בהקשר זה ניתן להביא את דבריו של ר’ אברהם דב מאבריטש בספרו בת עין שמחדד את ערכה של האמת: “וגם ישראל ממעיטים את עצמם לפני המקום כמאמר הכתוב כי אתם המעט מכל העמים ודרשו רז”ל שאתם ממעיטין עצמיכם לפני היינו שיש להם בחינת הכנעה שורש כל המדות טובות ואברהם אבינו ע”ה תפס בזאת המדה ואמר ואנכי עפר ואפר וגם משה רבינו ע”ה אמר ונחנו מה ודוד המלך ע”ה אמר ואנכי תולעת ולא איש כי בחינת הכנעה ושבירת הרוח הוא חביב מאוד לפני הקדוש ברוך הוא כמאמר הכתוב זבחי אלהים רוח נשברה וגו’ והוא בחינת תשובה בחינת ה”א וצדיקים גמורים בחינת יו”ד קטנה וזהו שפת אמת תכון לעד שישראל נקראים בחינת אמ”ת ובדרך רמז מלת אמ”ת ר”ת של א”פר מ”ה ת”ולעת לרמז לאותה בחינה שתפסו בו אבותינו כנ”ל”. (בת עין במדבר פרשת פינחס). האמת אליבא דה”בת עין” מגיעה לידי ביטוי שלם אך ורק בקישורה העמוק אל מידת הענווה ויכולת הביטול.
בהקשר עם זה ניתן להבין את מבט העומק של חז”ל במסכת תענית בצורה טובה יותר: “…וחכמים אומרים כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה…” (תענית ל’, ע”ב) החת”ם סופר שאל מדוע לא כתבה הגמרא “יזכה ויראה ושמחתה” בלשון עתיד אלא “זוכה ורואה בשמחתה” בלשון הווה? ותירץ שכיוון שהאדם מתאבל על ירושלים ומסרב להתנחם והאבילות מצטיירת לפניו כאילו היא מתרחשת ברגע זה ממש כך הגאולה מתרחשת אל מול עיניו ממש והוא מתמלא באמונה אל מול המציאות הקשה ורואה את הגאולה כבר בתוך ימי הגלות, כמדרגתו של רבי עקיבא שעומד בהר הבית בחורבנו ומסוגל לשחוק מתוך ראיית העומק של הגאולה המופיעה גם בעומק החורבן. וכך כתב ר’ לוי יצחק מברדיטשב: “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל, ב). הכלל הוא, כל כחות האדם נמשך אחר המחשבה, בזה שהאדם חושב נמשך כל עצמות האדם. ונמצא כאשר האדם חושב בקדושה ומתאבל על ירושלים, אז מחשבתו ועצמותו בקדושה, ו’זוכה’ הוא לשון הזדככות, אז האדם מזדכך ורואה עתה בשמחה קצת, דהיינו שמשיג קצת משמחת ירושלים איך יהיה לעתיד לבוא”. (קדושת לוי דברים מגילת איכה ותשעה באב).
הרמת העין אל העולם העתיד בתוך העולם הזה מופיעה גם בדברי הרב חרל”פ: “האמונה הזכה והבהירה, ששרויה היא במעמקי גנזיה של נשמת כנסת ישראל יודעת היטב, שמטרת קיום ההויה היא הקיום עצמו, שאין זה אך קיום לשם מטרה אחרת, אלא שהקיום עצמו, ההויה עצמה, בטוהר טבעה האמתי, היא המטרה. ולזאת יש לו לעולם המעשי והגבולי גם הוא ערך לעצמו ומה שאנו אומרים שהעולם הזה הוא הפרוזדור כדי להכנס לטרקלין אינו אלא מצד הגוון החיצוני והשטחי של העוה”ז, שאמנם כשהוא לעצמו אינו אלא כזבני ודמיוני ומתעה מארחות החיים והאמת. מצד זה אנו מבליטים בצדק, שכל מגמת ההתרוממות על הגוון הזה, המכרת את דמיונותו וכזבניותו כשהוא לעצמו, הוא תקון הפרוזדור שכל זמן שלא עברו דרך בו לא נכנסו עדיין להיכל הפנימי – הטרקלין – הגוון האמיתי של העולם, וכל זמן שלא תתרומם ההויה למרום המרומים הזה, אין להם לחיים ערכם החיובי המלא – אז הם רק חיי פרוזדור, אבל אין הפםרוזדור והטרקלים שני דברים נפרדים אלא הפקוזדרו עצמו הוא הוא גם הטרקלים, אך כל זמן לא נתגלתה צורתה האמיתית והוא מתדמה בגוון חיצוני ושטחי הרי הוא פרוזדור וכשתתגלה צורתו האמיתית יהיה הוא עצמו הטרקלין. (האמונה והמצוה לרב חרל”פ, קובץ התרבות הישראלית) הרב חרל”פ קורא לנו להרים את עינינו אל האמת האלוקית מתוך מידת הענווה שלנו, להבין ולהפנים את הצורך במבט העומק על המציאות שלא מתבלבל ולא מתייאש אלא ממשיך להאמין, ממשיך לפעול למענה של גאולת ישראל ומהווה חלק בלתי נפרד מהפעולה עם א-ל בשובו אל עמו ואל נחלתו כשמציון יוצאת תורה ודבר ד’ מירושלים.
אורות הקודש ג’, מוסר הקודש
לתגובות:micstg@gmail.com
