צו – מנחת החביתין כמנחת חינוך / אלכס ניצן

אַחֲרֵי הַחַגִּים יִתְחַדֵּשׁ הַכֹּל
יִתְחַדְּשׁוּ וְיָשׁוּבוּ יְמֵי הַחֹל
הָאֲוִיר, הֶעָפָר, הַמָּטָר וְהָאֵשׁ
גַּם אַתָּה, גַּם אַתָּה תִּתְחַדֵּשׁ
(התחדשות, נעמי שמר)

בפרשתנו מופיעים שני קורבנות הכרוכים זה בזה לבלי הפרד:
זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַה’ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב […] וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק־עוֹלָם לַה’ כָּלִיל תָּקְטָר:
(ויקרא ו, יג-טו)

לפי דרשות הספרא מדובר כאן על שני סוגי קורבנות, ששונים זה מזה בזמני הקרבתם ובצורתה. הראשון, שקל להבחין בו בפסוקים אלו, הוא קורבן מנחת החביתין, תריסר חלות שמחציתן מוקרבת בבוקר וחציין בין הערביים –יחד עם קרבן התמיד. קרבן זה מיוחס לכהן הגדול ובא מנכסיו. קרבן נוסף שנרמז במלה “ובניו”, הוא מנחת החינוך – עשירית האיפה סולת שמוקרבת בפעם הראשונה שהכהן עובד. כך שתאורטית ייתכן שכהן יקריב מנחה זו שלוש פעמים ביום אחד: כהן גדול, שזו לו הפעם הראשונה שהוא עובד במקדש, יקריב מנחת חינוך של כהן הדיוט, מנחת חינוך ככהן גדול ומנחת חביתין של כל יום (רמב”ם הלכות כלי המקדש ה, טז).

בשילוב שני הקרבנות יחד בפרשיה זו מודגש המתח שבין הקבוע והמתחדש: “יום המשח אותו” לעומת “תמיד” ו”חק-עולם”. כל כהן מקריב מנחה זו ב”יום המשח” אך היא מוקרבת בשם הכהן המשיח תמיד, מדי יום ביומו. בעל “הכתב והקבלה” (ויקרא ו, יג) הסביר שמדובר באותו קורבן עצמו, אלא שאהרון מצווה להקריב בכל יום קרבן זה. הנצי”ב בהעמק דבר (שם) הסביר שהקרבן של הכהן הגדול נובע מחידוש תמידי שחל במעמדו – הוא עולה לגדולה בכל יום עם חילופי בתי האב העובדים במקדש, ובכל יום הוא כביכול מתמנה מחדש לכהונה גדולה, ואילו מעמדו של כהן הדיוט לא משתנה לאחר מינויו, אלא לעיתים רחוקות.

דברים אלו אפשר להאיר בעזרת המדרש מויקרא רבה (ח, ג) על פסוקים אלו:
ורבנן אמרי חביב קרבנו של אהרן לפני הקדוש ברוך הוא כקרבן של נשיאים: בקרבנות של נשיאים כתיב “זה קרבן נחשון בן עמינדב” וכאן כתיב “זה קרבן אהרן”. אמר רבי ברכיה חביב קרבן של אהרן לפני הקדוש ברוך הוא כי”ב שבטים. מה טעם? “זה”, מנין זה, זיי”ן שבעה, ה”א חמשה, הא תרי עשר.

חכמים משווים את מנחתו התמידית של אהרון לקרבנות המיוחדים של הנשיאים בחנוכת המזבח (דבר שרמוז אף במספר החלות שבקרבן זה). ובכך מצביעים על הצורך להתחדש תמידים כסדרם. תביעה זו לא הוגבלה לתחומי המקדש, והועתקה אף לכתלי בית המדרש:
אשר אנכי מצוך היום – לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה (ראה שם). ‘דיוטגמא’ – מצות המלך הבאה בכתב. (רש”י דברים ו, ו).

רש”י, בעקבות מדרש התנאים שם, משתמש בדוגמה מחיי היום יום באימפריה הרומית – פרסום צווי הקיסרים נעשה באמצעות חקיקתם על חומרים שונים והצבתם במרחב הציבורי או הפצתם בעותקים רבים. כאשר מדובר במסמך מוכר ורגיל, עשויים לזלזל בו ולא לשמור את עותקיו, ואילו פרסום חדש תמיד יעורר התעניינות.

דרישה זו להתחדשות מושרשת בכל רבדי הקיום הדתי: בעולם המקדש, בלימוד התורה, בקיום המצוות (ראו רש”י דברים כו, טז) ואף בכריתת הברית עם הקב”ה: “בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית”. (רש”י דברים כז, ט). במועדו של קרבן הפסח, שמציין את חידוש הברית השנתי עם הקב”ה, שומה עלינו להתבונן על המוכר והידוע בחיינו הדתיים במבט מעט יותר רומנטי, ולמצוא את דרכנו החדשה בסבך המסגרות הדתיות, המשפחתיות והמדיניות, שחלקן אולי קפאו מעט על שמריהן. ומתוך כך נזכה לברכתו של המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שיאירנו באור חדש.