להקריב לה’, להקריב עבור ה’ – תשע”ד

הרב ברוך וינטרויב
סגן ראש בית מדרש לשעבר בטורונטו (תשע”ב-תשע”ד)
כיום רב היישוב תל מונד

 

להקריב לה’, להקריב עבור ה’ – תשע”ד

הכפילות בדיני הקרבנות

המעיין בפרשת צו ומשווה אותה לפרשת ויקרא, מבחין מיד בתופעה מעניינת – הסדר והמבנה של פרשת צו תואמים לסדר ולמבנה של פרשת ויקרא כמעט במדויק:

פרשת ויקרא פותחת בהלכות קרבן העולה, ובסוגי העולות השונים עסוק פרק א כולו; פרשת צו (פרק ו פסוקים א-ו) פותחת אף היא בתיאור קרבן עולה, ובייחוד עולת הבקר, היא התמיד של שחר.

פרשת ויקרא ממשיכה לתיאור דיני המנחה, ולתיאור סוגיה השונים מוקצה פרק ב; פרשת צו ממשיכה אף היא לדיני מנחות (פרק ו פסוקים ז-טז), ובייחוד מנחת חביתין של כוהנים.

לאחר מכן עוברת פרשת ויקרא לדון בקרבנות השלמים, החטאת והאשם למיניהם (פרקים ג-ה). גם בפרשת צו נידונים קרבנות אלו, בשינוי סדר קל – חטאת, אשם ושלמים (שארית פרק ו ופרק ז).

מבנה זה של הפרשיות מעורר מיד את השאלה – על בסיס איזו חלוקה חולקו דיני הקרבנות לשניים?

הרמב”ן, בפירושו בתחילת צו, מבאר את ההבדל שבין פרשת ויקרא לצו. הוא מפנה את תשומת לבנו לעובדה, כי פרשת ויקרא פותחת בקריאה לכלל ישראל – ‘דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם’ (ויקרא א, ב), בעוד פרשת צו פונה לכוהנים בלבד – ‘צו את אהרן ואת בניו לאמר’ (ויקרא ו, ב). על פי זה, טוען הרמב”ן, מובן גם החילוק שבין הפרשיות: פרשת ויקרא מדברת על תהליך הבאת הקרבן מצד הבעלים, ועל כן הציווי הוא לעם; פרשת צו עוסקת במעשה ההקרבה של הכוהנים, ועל כן הציווי הוא כלפיהם.

ניתן אף להציע, כי לאור חילוק זה מתבהרת היטב הסיבה לשינוי סדר הקרבנות בין ויקרא לצו עליו הערנו לעיל. מצד המביא, קרבן השלמים חשוב יותר מאשר חטאת ואשם, שכן הוא נאכל לבעלים והם אינם; מצד המקדש, לעומת זאת, החטאת והאשם חשובים יותר, שכן יותר מהם מוקרב על המזבח מאשר בשלמים.

חילוקו של הרמב”ן, אם כן, מסביר היטב מדוע שובצה כל הלכה היכן ששובצה; אך עדיין אין הוא מסביר מדוע להפריד כך מלכתחילה. מדוע בחרה התורה לחלק את הציווי לכוהנים ולבני ישראל לשתי פרשות נפרדות, ולא לצוות על כלל הלכותיו של כל קרבן, בין לישראל ובין לכוהנים, מיד עם הזכרתו בפעם הראשונה בפרשת ויקרא?

מורי ורבי, הרב משה ליכטנשטיין, מראשי ישיבת הר עציון, במאמרו ‘זאת תורת הקרבנות’ (מאמר הזבח, עמ’ 99), מציע את ההסבר הבא: בכל קרבן ישנם שני עניינים שונים. מחד, הקרבן הינו מתנה המובאת מהאדם לה‘, ומהווה חלק ממערכת היחסים האינטימית שבין אדם לא-לוקיו. בתוך מערכת זאת, הכהן אינו אלא שלוחו של המקריב, וחשיבות הקרבן היא מפאת הבאתו על ידי האדם. מאידך, כאשר מגיע הקרבן למזבח, הרי הוא הופך להיות לחמו של מזבח, ונעשה לחלק ממערכת ההקרבה הכללית בבית המקדש. מבחינה זו, הכהן הוא שליח ה’ העובד בבית המקדש, וחשיבות הקרבן היא מפאת היותו מוקדש לשמיים.

במאמרו הנ”ל, ממשיך הרב משה ליכטנשטיין לנתח חילוק זה – שבין הקרבן כמתנת המביא לבין הקרבן כחלק ממערכת המקדש – מן הפן הלמדני וההלכתי שבו; בבימה זו, ברצוני להתמקד בשתי משמעויות אלו של מן הצד ההשקפתי.

 

קרבן לה’ וקרבן עבור ה’

פרופסור משה הלברטל פרסם לאחרונה ספר קצר בשם ‘על הקרבן’. את הספר הוא חילק לשניים, על פי שני מובנים שונים, אך קשורים מהותית זה בזה, של המושג ‘קרבן’. המובן הראשון הוא ’קרבן ל…‘, ועניינו נתינת מתנה. אלא שבניגוד למתנה רגילה, הניתנת בין שני צדדים אשר מתקיים ביניהם יחס כלשהו של שוויון, הרי שהקרבן מוענק כאשר אין לצד הנותן כל תועלת שהוא יכול להעניק לצד המקבל. בניגוד למתנה, אם כן, אשר משמשת את המקבל בדרך כלשהי, הקרבן אין בו שימוש אלא הוא בא לבטא את עצם תחושת הכניעה של הנותן כלפי המקבל ורצונו להתקרב אליו, והמקבל, בעצם הקבלה, מאשר ומעודד התקרבות זו. כאשר קרבן נדחה, כפי שקרה לקין, הרי שאין זה מפני שהקרבן אינו בר שימוש לה’, שהרי דבר אינו בר שימוש לה’; דחיית הקרבן מבטאת למעשה את דחיית המקריב, וזוהי הסיבה לזעמו הנורא של קין.

במובנו השני, המושג קרבן משמש כ-‘קרבן עבור’. כאן, הנתינה אינה באה כחלק ממערכת יחסים, אלא כדרך לבטא קבלה והזדהות עם ערך מסוים. כך, לדוגמא, יכולים אנו לומר כי פלוני הקריב את שנותיו הטובות ביותר, או אפילו את חייו, עבור מדינת ישראל. מדינת ישראל אינה ישות שניתן לקיים איתה מערכת יחסים; היא רעיון וערך שניתן להזדהות איתו. שינוי זה גורר עמו שינוי גם בתוצאת הקרבן; אם על פי המובן הראשון התוצאה המקווה של הקרבן הינה התקרבות, הרי שעל פי המובן השני הקרבן גורם להתקדשות של הערך עבורו הוא הוקרב. עצם ההשקעה וההקרבה בערך או בסמל מקדשת אותו וגורמת לו לקבל חשיבות יתירה, ואף מעבר לערכו העצמי. וכן לימדונו חז”ל – ” רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת השמד כגון עבודה זרה ומילה עדיין היא מוחזקת בידם וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת השמד כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם” (שבת יט ע”א).

נראה, כי שני מובנים אלו של הקרבן הם שמבדילים בין פרשת ויקרא לפרשת צו. פרשת ויקרא דנה בקרבן לה’, בקרבן כחלק וכמבטא של מערכת היחסים שבין אדם לקונו. פרשת צו, לעומת זאת, מבטאת את חשיבותו של הקרבן בהיותו לחמו של מזבח – ללא קשר לשאלה מי הביא את הקרבן ועבור מה, עצם העובדה כי קרבנות מובאים על מזבח השם מכבדת ומגדילה את שמו.