unnamed

הרב מאיר קץ
שליח לשעבר במלבורן (תש”ס)
כיום מחנך בישיבת נחלת ישראל, ישיבת תורנית-תיכונית, במגדל העמק

 

הגמרא בברכות דורשת את הפסוק המדבר על בניהו בן יהוידע – “הוא היכה את הארי בתוך הבור ביום השלג” – מבארת הגמרא (ברכות י”ח) – שהפסוק מדבר בדרך משל, על כך שבניהו למד את מדרש “תורת כוהנים” ביום בעל מזג אוויר סוער במיוחד. מה הקשר בין “הארי בבור” לבין מדרש תורת כוהנים? מסביר התוס’ (ד.ה. “סיפרא דבי רב”, ו”בתוך הבור”) שספר ויקרא הוא הספר האמצעי, ומכאן הדמיון לבור (חור שיש לו קרקע מכל צדדיו), והוא מכונה “ארי” מפני שהוא קשה ללימוד. ברצוני להציע פירוש נוסף לגבורה הנדרשת בהתמודדות עם תורת כוהנים ומדוע הוא החלק ה”ארי” בתורה, ונחרוז הסבר זה עם פתיחת הפרשה.

פרשתנו  פותחת בציווי “צו את בני ישראל”. רש”י מביא את פירושו של ר’ שמעון – אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. בכל מקום שיש בו חסרון כיס צריך זירוז. המפרשים התלבטו מהו החיסרון כיס, ההפסד ממוני, שהתורה דורשת פה, שבגללו נכתב לשון “צו”.

הרמב”ן סובר שבמקרה דנן, נעשה שימוש במילה “צו” מסיבה אחרת, אם כי הסברו של  ר’ שמעון הוא רלוונטי למקרים אחרים. ה”אור החיים” הקדוש מביא לפחות שלושה פירושים מהו החיסרון כיס.

נראה לי להוסיף ביאור אחר לענ”ד: כל מי שלמד משניות קדשים וטהרות רואה כי מערכת החיים עם מקדש ובלי מקדש היא סיפור שונה לחלוטין. רמת תשומת הלב הנדרשת בהקפדה בדיני טומאה וטהרה, אי הסחת הדעת, ההפסד הכספי שיכול להיווצר (כלי חרס שאין להם תקנה, קדשים לאחר זמנם ומגעם עם בשר אחר ועוד) – מביאים את האדם לרמת חיים עם מודעות ותשומת לב לכמעט כל תזוזה שלו.

זהו הזירוז הנצרך בעבודת הקדשים ובדינים המתלווים אליהם (כל דיני טומאה וטהרה). לעיתים גם מדובר בחסרון כיס ממשי, אך זהו רק סימפטום לזהירות הרבה שנצרכת.

מכאן נחזור למסכת ברכות: ללמוד וליישם את ספר תורת כוהנים זה להכות את הארי, את החלק הקשה ביותר בתורה ליישום, בתוך המציאות הסבוכה של טומאה וטהרה, בתוך הבור, ואל מול כל “רוחות” הזמן הנושבות – ביום השלג.

 

אכן, הגמרא בהסברה הראשון מבארת שהכוונה שבניהו שבר את הקרח וטבל לקריו –  התמודדות עם טהרה במציאות קשה. מכאן לימינו אנו, בעמדנו בפתח חג הפסח, ובבקשנו לחזור לעבודת המקדש, אנו מבקשים לעלות קומה בחיינו. אנו מבקשים חיים בהם המודעות ותשומת הלב למעשינו היא ברמה גבוהה של “שויתי ד’ לנגדי תמיד”.