קרבן התודה והודאת פורים
מאת הרב משה שפטר
ראש כולל לשעבר בוושינגטון (תשס”ב – תשס”ג)
כיום ר”מ בישיבת נתיב מאיר
(1) חלות מצות בלולת בשמן
(2) ורקיקי מצות משוחים בשמן
(3) וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן. על
(4) חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו…ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר” (ויקרא ז’, יב-טו).
קרבן שלמי התודה נבדל מקרבן שלמים רגיל בשני הבדלים עיקריים:
- עם קרבן התודה מובאים ארבעה מיני לחם: חלות, רקיקין, רבוכה וחמץ. כל מין כולל עשר חלות ובסך הכל ארבעים חלות.
- זמן אכילת הקרבן מוגבל ליום ולילה כקדשי קדשים ולא שני ימים ולילה כקדשים קלים.
ר’ עובדיה ספורנו מסביר את תוספת ארבעים החלות בצורך ובחובה לפרסם את הנס לרבים: “וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים”. האדם שנעשה לו נס משתף בקרבן התודה ובחלות הרבות אנשים נוספים וכך מתפרסם הנס שאירע לו. גם משך האכילה המקוצר (יום ולילה) מחייב לשתף אנשים באכילה על מנת לא להגיע לשריפת הנותר.
ספר החינוך (מצוה קלח – מצות שריפת נותר הקדשים) נותן טעם נוסף למשך האכילה המצומצם:
“יש בדבר זה רמז אל הביטחון בה’ יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי, להצניעו ליום מחר, בראותו כי הא-ל יצווה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור ולא רצה שיהנה בו בריה אחר כן…”. האדם מחויב לבטוח בקב”ה בהבטחת מאכלו בכל יום. אדם שנעשה לו נס, מחויב לפרסם את השגחתו של הקב”ה עליו, ולהאמין שהקב”ה דואג תמיד לצרכיו הקיומיים.
שיתוף הרבים בצרה ובשמחת ההצלה והביטחון בקב”ה מובעים במגילה על ידי מרדכי ואסתר.
הביטחון בה’ בא לידי ביטוי בהתנהגותו של מרדכי ומשתקף בדבריו לאסתר: “כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר” (ד’, יד) . מרדכי בטוח בנצח ישראל. עם ישראל יינצל וישרוד בדרך זו או אחרת.
שיתוף הרבים בצרה מתבקש על ידי אסתר בתשובתה למרדכי (ד’, טז): “לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן וצומו עלי…”. ואחר ההצלה, ההודאה והשמחה, בכל שנה ושנה, מחייבות את כולנו לשמוח עם רעינו ולשמח את האביונים – “לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים” (ט’, כב).
הביטחון בה’ ושיתוף הרבים בהודאה הם היסודות של קרבן התודה והם הבאים לידי ביטוי בנס ההצלה של פורים ובשמחת פורים.
