הרב ד”ר אמיר משיח
אברך בשיקגו (תש”ס-תשס”ב)
כיום משמש כראש חוג מחשבת ישראל במכללת ‘אורות’ וכרב קהילה בפתח תקווה
צרעת ורגשי נחיתות
פרשת מצורע עוסקת בטהרת אדם מצורע. מחלה מסתורית זו באה על אדם, לא בשל חוסר הגיינה או חשיפה לוירוסים, אלא בשל חטאים חמורים שחטא: “על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין” (ערכין ט”ז ע”א). בעיקר ראו חכמים את חטא לשון הרע כסיבה המרכזית לצרעת, עד שדרשו דורשי רשומות: ‘מצורע – מוציא שם רע’. חכמים אף טענו כי לשון הרע, או אבק לשון הרע, הוא חטא ממנו לא ניצל אף אחד: “שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע…” וכן: “רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא, אבק לשון הרע” (בבא בתרא קס”ד ע”ב–קס”ה ע”א). ב-‘אבק לשון הרע’ הכוונה למעין סאב-טקסט, ממנו מבינים השומעים דברים שיש בהם לשון הרע.
אך מדוע אנשים מדברים כל כך הרבה לשון הרע? מה גורם לכולם להכניס את האחר אל השיח היום-יומי שלהם, כאשר בדרך כלל, אין מדובר באמירות מחמיאות?
נראה לענ”ד להסביר את העניין בעזרת האסכולה שפיתח הפסיכולוג היהודי אלפרד אדלר, שנקראת ‘פסיכולוגיה אינדיבידואלית’. אחת מהנחות התיאוריה של אדלר היא: ‘עצמי יצירתי’ (creative self). לפי גישה זו, האדם הוא האחראי לאישיות שלו ולאופן התנהגותו, והוא (בניגוד לסביבה או לגנטיקה) בעל השפעה על סגנון חייו. העצמי מחפש התנסויות שיעזרו לו להגשים את סגנון החיים הייחודי שלו.
אדלר מתייחס למספר כוחות המניעים את האדם, כאשר אחד מהם הוא השאיפה לשלמות: אנשים שואפים להשיג שלמות עקבית ואחידות בחיים. האדם רוצה להתקדם וליצור, כיוון שהוא נהנה מעצם פיתוח יכולותיו, ולא רק בכדי להוכיח שהוא טוב מאחרים.
בנוסף, האדם הוא יצור חברתי, ולא ניתן להבין אותו ואת מניעיו בלי לקחת בחשבון את הפן החברתי שבו, ובלי מימוש של הפן הזה ייקשה עליו להגיע להגשמה עצמית וסיפוק עמוק מחייו. האדם, לשיטתו, הוא ממוקד מטרה. אומנם, מטרותיו משתנות ממצב למצב ומאדם לאדם, אך בכל סיטואציה יש לפעולה כיוון ומטרה. אדלר טוען כי האדם תמיד אחראי למעשיו, הם תמיד תולדה של הבחירה שלו ואמורים לשרת את המטרות שלו.
אחד הדברים המעניינים שטוען אדלר הוא כי האדם נולד עם תחושת נחיתות, ובמשך כל חייו הוא נאבק להשיג עליונות, עצמאות, חופש והגשמה עצמית. האופן שבו אדם מתמודד עם נחיתויותיו קרוי ‘סגנון חיים’. האופן שבו האדם מתנהג בחברה, ה-‘עניין החברתי’ שלו, יכול להעיד האם הוא פועל בכוונה לרמוס את הזולת או לשתף עמו פעולה. עצה שהוא משיא לנו היא, כי ההתמקדות בנחיתות האישית מזיקה, שכן תיקון האדם, יכול לבוא מבחינתו, על ידי הפחתת ערך הזולת. וזה יכול להיות בהחלט על ידי לשון הרע, במקרה שלנו.
לצורך העצמת האני העצמי האדם רוצה לדבר על עצמו, על מנת להראות כמה הוא טוב ומעולה. אולם, נטועה בלב כולנו, מעין הרגשת צניעות מסוימת המונעת מאיתנו להחמיא לעצמנו. ואף אם אין בלבנו הרגשת ענווה כזו, יודעים אנו היטב, כי התפארות בפני הזולת איננה נתפסת באור חיובי. אם אדם יהלל את תכונותיו ומפעליו, עלול הדבר לעורר סלידה בקרב השומעים. אשר על כן, רבים פונים לצד האחר של המטבע. כאומר – אם אינני יכול לפאר את עצמי, אני יכול לשלול את חברי. וזוהי בדיוק לשון הרע.
במקביל, ניתן לומר, כי האדם יוצר את האני העצמי שלו דווקא על הרקע של האחר, שאינו אלא הלוח השחור עליו יצייר את עצמו בגיר לבן. האני מתעצם אם הוא על רקע הנחות ממנו, כמו שהלבן הוא הכי לבן אם הוא על רקע השחור. ומכאן לסוגיית לשון הרע והשיח על האחר, אין זאת אלא ליצור את הקונטרסט שיעצים את האני העצמי. חז”ל שללו בתוקף את יצירת הרקע והעדיפו ברורות את העצמת האני העצמי ללא שלילת האחר. עד כדי כך ש-“כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם” (סנהדרין ל”ז ע”א). אך לא נשכח את הצניעות והענווה: “הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני” (מסכת אבות פ”א י”ד).
