מיכאל שטיגליץ
מיכאל שטיגליץ

אברך לשעבר בשיקגו (תשס”ז-ס”ט)
 
התורה, בסוף פרשת קדושתם המיוחדת של הכהנים, מחזירה אותנו אל הקדושה הכללית של עם ישראל:
וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ד’: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ד’ מְקַדִּשְׁכֶם: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ד’:
(ויקרא כ”ב, ל”א-ל”ג)

הציווי האלוקי חוזר אל עם ישראל ומצווה אותנו לשמור על קדושתנו ושלא לחלל את שמו של הקב”ה ח”ו. הגמ’ בברכות מביאה את הדברים הבאים:
“וכן אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה – שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה”. (ברכות כ”א, ע”ב)

כידוע לכולנו, על מנת לומר דבר שבקדושה אנו זקוקים לעשרה יהודים בוגרים וכך גם מובא להלכה (שו”ע או”ח נ”ה, א’). השאלה בה אנו מבקשים להתמקד היום היא מדוע אנו זקוקים לעשרה על מנת לומר דבר שבקדושה? על מנת להבין דבר זה ננסה להיעזר בדבריו המופלאים של הרב קוק זכרונו לברכה:
“תוכן הקדושה היא שיתרומם עי”ז האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כ”א כבודו יתברך של אדון כל העולמים וקדושתו”.

מהותה של הקדושה בעולם היא התעלות האדם מעל לצרכים הפרטיים שלו וכיוון כל אישיותו אל רצונו של הקב”ה. וממשיך הרב:
“והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא ההתרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת ג”כ מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כ”א רגש טבעי נטוע בכל חי.
כל זמן שאדם שקוע בהשלמת עצמו, אפילו אם זה מבחינה רוחנית, זוהי איננה קדושה כי מרכז העולם שלו הוא עדיין עצמו. ומכיוון שהקדושה בעולם היא התעלות אל הטוב והישר מבחינה אובייקטיבית, כשהאדם הוא המרכז, אפילו הרצון העז לקדושה נובע מהצד הסובייקטיבי.
אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, הוא השלמת רצון קונו, [ועושה] זה יהיה מעושי רצונו של מקום בשלימות”.
הקדושה האמיתית בעולם היא כשאדם משקיע את כל רצונותיו, חלומותיו דבריו ומעשיו למילוי הרצון האלוקי. זה אולי הפשט במשנה “עשה רצונו כרצונך… בטל רצונך מפני רצונו” (אבות ב’, ד’) השינוי אותו רבן גמליאל דורש מאיתנו הוא לא רק שינוי מעשי אלא בעיקר שינוי רוחני, לשנות את סדרי העדיפויות שלנו מהשגת שאיפותינו הפרטיות אל מילוי רצון ד’ בעולם.
עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו.
אם אנו רוצים להגדיר את עבודת ד’ בצורה השלמה והמלאה ביותר אנו חייבים לומר שעיקר העבודה היא לא העבודה הפרטית אלא עבודת הכלל מכיוון שהעיקרון המנחה שאני לא ממלא את רצוני הפרטי אלא ממלא רצון שהוא יותר רחב ממני הוא הפועל כאן והוא המכוון אותי בעבודתי את ד’.
ע”כ אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד, אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע”י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, א”א שיתעלה לקדושה.
(עין אי”ה ברכות ח”א פ”ג, מ’)

זו הסיבה, מסביר הרב קוק, שהיחיד איננו אומר דברים שבקדושה ואנו זקוקים לעשרה אנשים – כי הקדושה בעולם מתגלה רק מתוך כלל ולא מתוך פרט. הפרט יכול להתקדש רק במידה בה הוא מתקשר אל הכלל. כך מבאר השפת אמת בפרשתנו:
ונקדשתי בתוך בנ”י. חז”ל פירשו למסור עצמו על קדושת הש”י. פירוש עיקר הקדושה תוך בנ”י דוקא. כמ”ש חז”ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי תוך מעיו. וזאת הקדושה אי אפשר להרגיש רק במסירות נפש. וגם להכניס עצמו תוך כללות ישראל וגם ע”י הביטול לכללות ישראל יכולין למס”נ כמ”ש חז”ל שהמצוה בעשרה שנקראת תוך ע”ש…
(שפת אמת אמור תרל”ז, ד”ה ונקדשתי)

יש מצווה אלוקית למסור את הנפש על קדושת השם, מסביר השפת אמת. המצווה היא לא רק מצווה שבאה בעיתות מצוקה בזמן האינקוויזיציה, השואה או במלחמות ישראל. המצווה היא למסור את הנפש הפרטית על מנת לחשוף את הקדושה בעולם. והכוונה במסירות נפש הזו היא מסירות נפש שבחיים, כלומר להתבטל לחלוטין לכלל ישראל ולכוון את כל פעולותינו למענם. אין כזה דבר קדושה פרטית בעולם, אהרון הכהן, ביום חניכתו ככהן גדול, הדבר הראשון שהוא עושה אחרי הקרבת הקרבן זה לשאת את ידיו אל העם ולברכם, ועל ידי כך להראות להם שכל מדריגותיו והשגותיו באות לו מתוך קישורו אליהם. חז”ל אולי לקחו את זה אפילו שלב נוסף שבשבת לפני ל”ג בעומר, חגו של רבי שמעון בר יוחאי, אולי ניתן לאומרו:

“דהא לית קדושה לעילא אלא אי אית קדושה לתתא כמה דאת אמר (ויקרא כ”ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל”.
(זוהר תרומה קל”ג, ע”א)

מגלה לנו רשב”י הקדוש, שגם למעלה אצלו יתברך אין קדושה אם אנחנו לא מקדשים אותו מלמטה. או כמאמרו במקום אחר:
“ואתם עדיי נאם ד’ ואני א-ל” (ישעיה מ”ג, י”ב). תני ר’ שמעון בן יוחי: אם אתם עדי נאם ד’, אני אל, ואם אין אתם עדיי כביכול אין אני ד’. (פסיקתא דרב כהנא פיסקא י”ב)

בימים אלו, שבין יום העצמאות ליום ירושלים, זכינו לגלות מחדש את הקדושה בעולם לאחר אלפי שנות גלות כשייסדנו מדינה יהודית כלל ישראלית שכל חפצה הטמון הוא שיהיה ד’ אחד ושמו אחד. דווקא עכשיו פסוקים אלו, שתובעים מאיתנו קדושה כללית מהדהדים באזנינו וקוראים לנו להתעלות מעל השיקולים הפרטיים שלנו אל צרכי הכלל, אל רצונו של הקב”ה, אל ד’ ואל טובו. אם נדע להתעלות, אם נדע להתנתק מהשאור שבעיסה שמעכב אותנו מלעשות את רצונו יתברך, כתפילתו של רבי אלכסנדרי, לאחר שכבר הסרנו את שיעבוד המלכויות מאיתנו ברמה מסוימת, נוכל בעז”ה להגשים את חזון הנביאים ולחזות כולנו בשוב ד’ ציון כשהוא חוזר יחד איתנו, כשמציון יוצאת תורה ודבר ד’ מירושלים!