פרשת השבוע מלאה מצוות כרימון. חמישים ואחת מצוות, קצת יותר משמונה אחוז מכלל מצוות התורה!

במאמר זה נתמקד בפסוק אחד מתוך הפרשה, העוסק באיסור רכילות.

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה’ (ויקרא, פרק י”ט, פסוק ט”ז)

בעת העתיקה, דרכי המסחר היו ערוצי התקשורת העיקריים. ימי השוק היו מפגש בין אוכלוסיות שונות. הרוכלים הנודדים ממקום למקום עם מרכולתם, היו מקור לידיעות ”מסעירות” וחדשות תוססות. זהו מקור המילה ”רכילות” או הביטוי “הולך רכיל” (ויקיפדיה).

רש”י על הפסוק מתעכב לא מעט על המילה ”רכיל”. הוא מציין שהתורה לפעמים ”מחליפה אותיות”. אצלנו, יש להחליף במילה “רכיל” את האות ‘כ’ באות ‘ג’. וכך אנו מקבלים את המילה ”רגיל”, מלשון לרגל. בעולם ”הריגול והמודיעין” ישנן סוגים שונים של איסוף מודיעין: גלויים (ערוצי תקשורת שונים, נאומי מנהיגים, והיום התווסף בעוצמה גדולה גם רשתות חברתיות), מודיעין אותות (האזנה), חזותי (תצלומים וכדו’), ומודיעין אנושי (ריגול).

במאמר זה אנו עוסקים ב”מודיעין אנושי”. המרגל מנסה לאתר מקורות מידע חדשים כל הזמן. מאזין פה, מקשיב שם, מרחרח ו”דוחף את האף” שלו לכל מקום אפשרי. אלו דרכי עבודתו של ה”מרגל המודיעיני”, ואלו גם ”כלי עבודה” של המרכל-מרגל. כל הזמן מעביר מידע. שומע פה, מספר שם, קולט עוד פיסת מידע ושמח להעביר לגורמים נוספים. כך עובד המְרַכל.

מהי בדיוק הגדרתה של פעולה זו? באיזה מצב באמת עוברים על איסור מפורש בתורה? נעיין בספרו הידוע של ”החפץ חיים” (חכם צדיק, חי לפני כמאה שנה, אשר כתב מספר ספרים שהתקבלו בכל תפוצות ישראל) הנקרא ”שמירת הלשון”. כך מגדיר את האיסור: “הטוען דברים מזה לזה, והולך ואומר כך אמר פלוני עליך, כך עשה לך פלוני, כך וכך שמעתי עליו שעשה לך או רוצה לעשות לך”.
תרגום ההגדרה למילים אחרות: אדם המגלה לחברו, על דברים ששמע או עשה פלוני ביחס לאותו חבר.

איסור רכילות עלול לגרום לדברים קשים ונוראים כפי שנראה מפסקו של הרמב”ם בנושא (הלכות דעות, פרק ז’, הלכה א’):

המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה, עון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, צא ולמד מה אירע לדואג האדומי.

הרמב”ם מביא את סיפורו של דואג האדומי, כדוגמא לרכילות אשר גרמה בסופו של דבר להרג רב. נזכיר בקצרה את סיפורו:

דואג היה בנוב עיר הכוהנים, והיה עד לסיוע ומתן עזרה של אחימלך הכהן הגדול לדוד, בעת שדוד ברח מפני שאול, אשר ביקש להורגו.
דואג ”ריכל” וסיפר זאת לשאול, עובדה אשר גרמה לשאול לכעוס על אבימלך ולכן גזר שאול עונש מוות על אחימלך ומשפחתו.
לאחר שאף אחד מעבדי שאול לא הסכים למלא את גזירת שאול, דואג עשה זאת ב”אדיקות רבה”. הוא הרג שמונים וחמשה מכוהני נב, ולאחר מכן הכה את כל אנשי נב כמתואר בספר שמואל א’ (כ”ב, י”ט): וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב.

באופן הזה מסביר הרמב”ם את הקשר לאיסור המפורט בחלק השני של הפסוק לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. רכילות עלולה להביא להרג ודם!

מסיפורו של דואג אנו למדים כי יש איסור רכילות גם אם ”הסיפור” או הריכול הינו דברי אמת, אף שאינם מספרים על גנותו של האדם.
כפי שמסביר בעל ”כסף משנה” (אחד מהפרשנים על הרמב”ם, בעל מחבר ספר ההלכה הידוע ”שולחן ערוך”, חי לפני כחמש מאות שנה):

… כמו בהלשנת דואג, שאמר על אחימלך שנתן לחם, וחרב גלית לדוד, ואילו נשאל לאחימלך, לא היה מכחיש, שאין בזה גנות לו. דאדרבה, חשב שעושה עבודה לשאול, כמו שהתנצל בדבריו.

יש לציין ולהדגיש, כי איסור רכילות קיים אך ורק אם השומע מבין ומפרש את הדברים באופן שלילי, כפי ”שהבין” שאול המלך, כאשר שמע מדואג כי אחימלך דואג לדוד, שהיה שונאו של שאול.

הרמב”ם שם ממשיך ומגדיר את איסור רכילות, כפי שכבר תואר לעיל, ומוסיף עוד איסורים דומים הנובעים ושייכים גם לאיסור רכילות:

איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו.

נמצאנו למדים כי ישנם שלושה איסורים הקשורים ועוסקים באותם נושאים חמורים מאוד: רכילות, לשון הרע ומוציא שם רע.

לשון הרע, הוא מדבר בגנות החבר, ואם הוא אומר דבר שקר, הרי זה חמור עוד יותר ונקרא ”מוציא שם רע”.
כמו כן נציין כי חוק איסור לשון הרע (תשכ”ה) הנוהג במדינת ישראל, מתייחס רק למרכיב השלישי של ”מוציא שם רע” ומקנה בסעיף 14 לחוק “הגנת אמת”. בכך נותן החוק לדובר לשון הרע, אפשרות לפטור את עצמו מקיום עבירה, אם אמנם הדברים היו נכונים.
להלן ציטוט תחילתו של סעיף זה בחוק הישראלי:

משפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי;

כדי לשמור על ”חברה בריאה” התורה מצווה עלינו גם את שני האיסורים של רכילות ולשון הרע, אף שאינם שקר. התורה מבקשת מאתנו להיות ”נקיים”, לא לעסוק בענייני הזולת, לראות את הצדדים החיוביים והיפים בכל אדם וכן הלאה על זה הדרך.

אנו מכירים את ”מדורי הרכילות” בערוצי התקשורת השונים שהם בדיוק הדברים שהתורה מצווה עלינו להתרחק מהם מכל מרחק.
בשנים האחרונות נוספו אמצעים רבים ומגוונים ”חזקים” הרבה יותר הבאים לידי ביטוי ברשתות החברתיות השונות. רכילות או סיפור אישי המופץ ברשתות חברתיות יכול להגיע בשניות לאלפי אנשים או אפילו יותר מכך, ובכך לגרום ל”שיימינג”, מושג חדש מהדור האחרון, המעיד על בושה כל כך גדולה לאדם אשר ריכלו עליו, אשר יכולה לגרום אף במקרים קיצוניים להתאבדותו של אותו אדם. זהו כלי הרסני, עוצמתי שיש לו יכולות פגיעה בלתי נשלטות, הגורמות כאמור לנזקים חמורים מאוד.

הרב שמשון רפאל הירש (פרשן על התורה, חי לפני כמאה וחמישים שנה בגרמניה, אבי שיטת ”תורה עם דרך ארץ”) מתאר בפירושו על איסור רכילות את ה”אווירה” הנוצרת בעקבות איסור זה:

במקום שרוח רכילות שולטת, אין להאמין ברֵע, ואין לבטוח באלוף, כל אדם חייב לשמור פתחי פיו, לבל יספר לאחר על ענייניו הפרטיים.

מהו המסר?
המאמר כולו מהווה מסר אחד גדול. “להתרחק כמו מאש” מדבר רכילות, לשון הרע והוצאת שם רע. רצוי מאוד להתחבר לאנשים אשר רכילות אינה דרכם, ובוודאי לנסות ולהנחיל זאת קודם כל לעצמנו, ולאחר מכן למשפחתנו האהובה, וחברינו הטובים.