קווים לדמותו של בן חורין גרסת שנות ה-2,000

מאת דובי וינברג
שליח לשעבר (ממפיס, תשע”ז)
כיום סטודנט להנדסת תעשייה וניהול במכון לב


בפתיחת קטע ה’מגיד’ בליל הסדר אנו מכריזים כך:
 
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
 
[תרגום מילולי-
זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויאכל קרבן פסח.
השנה כאן, בשנה הבאה בארץ ישראל.
השנה עבדים, לשנה הבאה בני חורין].
                                                                                                                                                                                                                                
בדור שלנו נשאלת שאלה מתבקשת-
האם שני המשפטים האחרונים עדיין רלוונטיים בימינו? האם אחרי שחזרנו לארצנו לאחר 2,000 שנות גלות, הקמנו את מדינת ישראל והעמדנו את צבא ההגנה לישראל, לא הגיע הזמן לציין שאנחנו כבר לא בגלות ושאנחנו כבר לא עבדים? מדוע אין ביטוי עדכני לתקומת ישראל, שזוכים אנו לקחת חלק בה?
 
ייתכן שהעניין יובן באמצעות שאלה אחרת –
מדוע נוסח ההגדה כולל את הזמנת הנזקקים בליל הסדר? וכי קרה מעולם שלאחרההכרזה “כָּלדִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל” באמת עני דל ואביון נכנס והצטרף לנוכחים מסביב לשולחן?
 
ראשית, צריך לומר שייתכן שבעבר אכן היו פותחים את הדלתות ועניים היו נכנסים, אלא שהמנהג הפסיק מאז שגויים ניצלו את ההזדמנות.
כנראה שיסוד המנהג להזמין את העניים מבוסס על דרשת הרמב”ם על הפסוק “וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ” (שמות י”ב, ד’), שמשתדלים שלא לשחוט את קרבן פסח לכתחילה עבור אדם בודד, אלא בעבור קבוצה ולכן דואגים שלא יישארו עניים גלמודים ללא חבורה.
אבל גם לפי הסבר זה, ההזמנה צריכה הייתה להיעלם מרצף ההגדה מאז שהקרבת קרבנות פסקו מעמ”י. ועוד, לכאורה התזמון המתאים הוא בהמשך הערב, כשקרבן פסח נאכל ע”י המשתתפים ב’סדר’, ולא בתחילת ה’מגיד’. מילא מזמינים את העניים כאשר מתחילים לספר ביציאת מצרים, אבל האם לא היה ראוי יותר שנזמין אותם בתחילת הערב, עוד לפני קידוש היום, כך שגם הם ירוויחו לספר ביציאת מצרים, לשיר ‘מה נשתנה’ ולהרגיש שווה בין שווים?
 
מיהו האדם החופשי?
הרב יוסף-דוב סולובייצ’יק מחדד עבורנו את ההבדל המהותי שבין עבד לבן חורין, בכך שעבד עסוק בהישרדות ועל כן חושב רק על עצמו. הוא אינו מסוגל לעזור לאחרים אף אם ירצה בכך, שכן הגמרא במס’ פסחים מתארת את חוסר יכולתו לבצע קניין: “מה שקנה עבד – קנה רבו”. בעוד שבן חורין מתנער מפרטיותו ומחפש כיצד יוכל לעזור לאחרים. מחשבה על אחרים היא מחשבה המאפיינת אדם שחי את חירותו!
 
וחזרה להזמנת העניים. נכון שמעשית כשכולם כבר נמצאים במקום בו יעשו את ה’סדר’, הזמנת משתתפים נוספים איחרה את מועדה. אך עיקר תכלית ההזמנה אינה רק בעבור המוזמנים אלא בשביל המזמינים.
ע”י הכרזה על הזמנת כל הרעבים והנצרכים, אנו בעצם מחדירים לעצמנו מסר – אנחנו יוצאים לחירות! אנחנו חושבים על האחר! הזמנת העניים היא הביטוי הראשון לחירותנו, שאיננו שואפים לקבל כעבדים אלא שואפים לתת כבני חורין.
 
ממילא מתבהרת תשובה לשאלה הראשונה.
מה שעושה אותנו בני-חורין אינה העובדה שאנחנו לא משועבדים כעבדים לאדון ומה שעושה אותנו בני א”י אינה העובדה שאנחנו מתגוררים בארץ הזאת. אנחנו חופשיים וקשורים לארצנו בזכות ההתנהגות שלנו שמאופיינת בנתינה לאחר, ומגורים בארץ בדור שלנו מסייעת לנו להתנהג כך.
 
את ההתנהגות הזאת של מחשבה על האחר אנחנו ממשיכים אל תוך שגרת חיינו והיא תלווה אותנו קדימה במשך השנה. אך חשוב לזכור שנתינה נמדדת לא רק באמצעות שיתוף ארוחות עם בעלי הכנסה נמוכה. נתינה הינה חשובה ויקרה גם בכל יכולת ותחום שבורא עולם חנן אותנו בה, בגשמיות וברוחניות.
בחזית הנתינה והמסירות בקרב קהילות יהודיות בתפוצות עומדים זקופים ונכוחים שליחי ושליחות ‘תורה מציון’ המשקפים תורה זו של א”י לכל קצוות תבל ובכך מתרגלים הלכה למעשה את בני-החורין האידיאליים.
 
לתגובות:doviwe@gmail.com