קנאה ושלום

גבי רייס
שליח לשעבר בקייפטאון (תשס”ב)

קנאה ושלום

פרשת השבוע פותחת את דבריה במילים הללו:
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  (במדבר כה’, י‘) 
פנחס עושה מעשה קנאה, מעשה שעל פניו קשה מאוד, אך למעשה, לפי דברי ה’ זהו מעשה ראוי ובשל כך מקבל פנחס ברית כהונת עולם.

על מנת להבין מה בדיוק קרה, נחזור מספר פסוקים אחורה, לפרשת בלק ונראה מהו מעשה הקנאה של פנחס:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה: קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַה’ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה’ מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. (במדבר כה’, א‘)

עם ישראל יושב בשיטים ומתחיל לזנות אחרי בנות מואב. זהו מעשה נוראי שגורם לחרון אף ומוביל לציווי של הריגת ראשי העם. אולם, נראה שעדיין אף אחד לא מתחיל למלא אחר הציווי הזה. לפתע מגיע אחד מראשי שבטי ישראל עם מדיינית ונכנס איתה לאוהל. בשלב זה כולם עדיין בוכים, ואז קם פנחס והורג את שניהם ובכך מסיים את המגפה.
אם כן, פנחס, לכאורה, עשה את המעשה הנכון והראוי.
אולם ברצוני לשאול מהי אותה ‘ברית שלום’ אותה הוא מקבל לאחר מעשהו, מה משמעות השלום במקרה הזה? האם זהו פרס? או אולי משהו אחר שבא אחרי מעשה קשה כל כך?

חשוב לזכור שפנחס הוא היחיד שקם ומבצע את ציווי ה’. מה הוא ראה שאחרים, חשובים לא פחות, לא ראו? כמו כן אני רוצה לשאול האם קנאה היא דבר ראוי בכלל, האם יש מקום לקנאה ביהדות?
המשנה באבות פרק ד’ אומרת כך:
“רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם“.
אותו רבי אלעזר אומר גם כן:
“גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ועושים חבורה אחת אין מידת הדין פוגעת בהם, שנאמר: “חבור עצבים אפרים הנח לו”. אבל משנחלקו מה נאמר בהם: נחלק ליבם עתה יאשמו.
לפי זה השאלה מתחדדת עוד יותר – הקנאה נתפסת כדבר שלילי והשלום כחיובי אפילו כאשר ישנה עבודה זרה, אז האם פנחס אכן נהג נכון בקנאתו?

השאלה מתחזקת אפילו יותר כאשר באים לדון בדמות אחרת בהיסטוריה היהודית שעושה מעשה קנאה – הזוהר מזהה את פנחס כאותה דמות: “פנחס הוא אליהו”
אליהו הנביא מכנס את עם ישראל להר הכרמל ועושה תחרות בינו לבין נביאי הבעל באשר למי העם אמור להתפלל, לבעל או לאלוקים?
בסופו של דבר האש יורדת מהשמיים על המזבח של אליהו ובכך העם רואה שה’ הוא האלוקים, אולם אז עושה אליהו את מעשה הקנאה שלו:
וַתִּפֹּל אֵשׁ ה’ וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ: ה’ הוּא הָאֱ-לֹהִים, ה’ הוּא הָאֱ-לֹהִים. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם: תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם; וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם. (מלכים א’, יח‘)

אליהו לא מסתפק בהוכחה של האש היורדת מהשמים. הוא שוחט את נביאי הבעל,  ובעקבות מעשהו הוא נאלץ לברוח מפני שנגזר עליו דין מוות על ידי המלכה איזבל. אליהו בורח ומגיע עד להר חורב, שם פונה אליו ה’ ושואל אותו מה הוא עושה שם:
וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר ה’ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לה’ אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’, וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’, לֹא בָרוּחַ ה’; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה’. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה’; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר: מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לה’ אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.  (מלכים א’, יט‘)

אליהו נשאל פעמיים מה הוא עושה בהר חורב ובשתי הפעמים הללו הוא עונה את אותה תשובה, למרות שה’ מנסה להסביר לו שלא ברוח ולא ברעש ולא באש מגיע דבר ה’, אלא בקול דממה דקה. בכל זאת אליהו לא מבין את המסר, ובעקבות כך מצווה ה’:
וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל; וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.” (מלכים א’, יט‘) 
במילים אחרות, אליהו מפוטר מתפקידו כיוון שהוא לא מבין שמעשה הקנאה שלו לא היה נכון. מכאן עולה שוב השאלה – מה מקומה של הקנאה? האם היא ראויה? האם היא הפיתרון הנכון?

לעניות דעתי, לקנאה יש מעט מאוד מקום. פנחס נהג באופן הראוי והנכון רק באותה נקודה בדיוק, אולם לקנאה אין עניין שתהיה הדרך בה על רוב בני האדם ללכת. הגמרא בסנהדרין אומרת “הבועל ארמית קנאים פוגעין בו” אולם בכל זאת נקבע “הלכה היא ואין מורין כן”. זאת אומרת שלכתחילה אין לפעול בדרך של קנאה אלא בדרכים אחרות. גם פנחס, שאמנם עשה את המעשה הנכון לשעתו, מקבל ברית שלום עם מטרה מסוימת – הנצי”ב מוולוז’ין מסביר בפירושו, העמק דבר:
“בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב”ה ברכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה העניין לפוקת לב“
הרג של אדם, גם כאשר הוא מוצדק ולשם שמים, משאיר רושם חזק מאוד על הנפש.

ברכת השלום באה לומר לפנחס שמעשהו היה נכון וראוי אבל אסור שזו תהיה דרך קבועה. גם אליהו, בסופו של דבר, הוא זה שיביא שלום. לקראת אחרית הימים אליהו הוא זה שתפקידו לאחד שוב בין הדורות השונים.
הנביא האחרון מלאכי מסכם את נבואתו בפרק ג’:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.”