המקרה הבא עוסק בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965. נטען כי ביום 18.5.207 הגיעה “אישה” לחנות סופר-פארם, בסניף קניון השרון בנתניה, כאשר היא מלווה בחבר, במטרה לרכוש בושם. האישה נטלה בושם מאחד המדפים ולאחר שדיילת מכירות הציעה לה בושם אחר החליפה את הבושם, וניגשה לקופה. לפתע ניגשה אליה קצינת הביטחון ושאלה אותה בקול רם, ולעיני הקהל: “איפה הבושם הראשון שלקחת?” האישה ניסתה להסביר, אך הקב”טית השיבה לה: “לא מעניין אותי, תפתחי את התיק, ואת יתר הציוד שלך”. האישה פרצה בבכי ובעודה בוכה, נטלה הקב”טית את תיקה ושפכה את תכולתו לעיני כל. הבדיקה העלתה חרס והקב”טית התנצלה. לדברי האישה, הנתבעות ביצעו כלפיה עוולות של לשון הרע, רשלנות, הסגת גבול ופגיעה בפרטיות. כמו-כן טענה האישה כי עוגמת הנפש וההשפלה שחוותה, ליוו אותה במשך חודשים לאחר מכן. “נותרתי בטראומה קשה, כשכל אותה שבת שלאחר האירוע, לא יכולתי להירדם, רעדתי, והייתי שרויה בלחץ נפשי. במשך זמן רב לא חזרתי לקניון. אף בני משפחתי נפגעו כתוצאה מהאירוע”.
השופט הדגיש כי הקב”טית פעלה ברשלנות ותוך הפעלת שיקול דעת מוטעה, אך בוודאי שלא בכוונה לפגוע וכי האישה לא הוכיחה נזק בפועל. ממשיך השופט ושולל את הקשר בין התוצאות הנפשיות המתוארות בתביעה למעשה העבירה. השופט פסק קנס של 5,000 ₪.
במאמר זה ננסה לדון ביחס היהדות על הוצאת שם רע המבוצעת בפרהסיא, ביחס לזאת הנעשית בצנעה.
וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם
(במדבר, פרק י”ז פסוק י”ב)
פסוק זה מתאר את המגיפה אשר ”נחתה” על עם ישראל, לאחר שהאשימו את משה ואהרן, כי הם גרמו למיתתם של ”עַם ה'” [עדת קרח] (פסוק ו’ שם). הבורא כביכול לא יכול לשאת האשמה הזאת, אשר נטולה כל בסיס, ומייד החלה המגיפה בעם. משה ”נזכר” בסוד אשר גילה לו מלאך המוות בהיותו על הר סיני, כיצד להילחם נגד ה”משחית”, ומיד ציווה על אהרן, לקחת את הקטרת, ולרוץ אל העם ובכך להצילו מהמשך המגיפה. המחזה אשר נראה לאחר מכן, היה מאוד ”מרשים”. מצידו האחד השתרעו אלפי גופות של אנשים [14,000 איש], אותם לא הצליח אהרן להציל, ומצידו השני, עמד כל העם הנותר בחיים, וצפה במחזה. הנס היה גדול מאוד. וניתן לחוש ממש, ע”י כל האנשים בסביבה. על כך מתואר במדרש התלמודי במסכת זבחים (דף פ”ח עמוד ב’):
מנין לקטרת שמכפרת? – שנאמר (במדבר ט”ז, י”ב) [וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם] וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, ותני דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת? – על לשון הרע: יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.
העם אמנם דיבר לשון הרע על משה ואהרן, אך יש להבין מדוע מתואר מעשה זה כ:”לשון הרע בחשאי”. (אשמח לקבל רעיונות ).
באותו עמוד שואלת הגמרא, כיצד ייתכן שהקטרת מכפרת על לשון הרע, והרי יש מדרש אשר לכאורה סותר אותו:
מעיל – מכפר על לשון הרע. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבקול (פעמונים שהיו תלויים על המעיל) ויכפר על קול הרע (שם)
אם כן, לא ברור מהו יכול לכפר על חטא לשון הרע , האם הקטרת או שמא המעיל אשר לבש אהרן. התלמוד מתרץ את הסתירה:
הא בצינעא, הא בפרהסיא.
כלומר, על לשון הרע הנאמרת בצינעא יש לכפר בעזרת מעשה אחר הנעשה בצנעא [הקרבת הקטורת, נעשית במקום ”נסתר”, כאמור לעיל], לבין מעשה המבוצע בפני קהל עם ועדה, או אז – הכפרה תתבצע ע”י המעיל, אשר בשוליו היו תלויים פעמונים המשמיעים קול בעת הליכתו של אהרן הכהן. תשובת הגמרא מלמדת אותנו כיצד יש להייחס למעשים הנעשים כלפינו. אם מבוצע בפני ציבור, הרי שאז ניתן גם להתייחס בחזרה בפרהסיא. אחרת – יש לבצע זאת בחשאיות ובצנעא. ”תשובת המשקל” תהיה זהה לאופן ביצוע המעשה.
מהו המסר ?
ניתן להשליך את עיקרון הכפרה” אשר למדנו במאמר זה, גם על “עיקרון התוכחה”. כאשר ילד מתחצף אל הוריו ב”ויכוח אינטימי”, אין ”לשבור את הכלים” ולהתחיל להוכיח אותו בפני כל חבריו ואף לא בפני אחיו ואחיותיו. יש לשמור ולהיזהר גם בכבודו של אדם שאינו שומר על כבודנו. ניתן ואף חובה להוכיח אותו על מעשיו, פעמים אף להענישו, אך יש לשמור מאוד מפני ביצוע התוכחה ”תחת לחץ” ומתוך כעס ומרירות. יש ”לאזור כוח” להמתין מספר דקות, ואז לקחת אותו הצידה, ולנסות להסביר לו את חומרת מעשיו.
מנגד, אם הילד דיבר סרה בהוריו, בפני אנשים אחרים, או בפני ציבור יותר גדול, ניתן להוכיחו ולהתייחס אליו אף בפני אותו ציבור.
יש להוסיף ולומר: למרות ההיתר להוכיח בפני הציבור במקרה הנ”ל, אין זו מצווה. עצם התוכחה הינה מצווה (“הוכח תוכיח את עמיתך”) למרות ההיתר, ניתן ואף רצוי להוכיח “באופן אישי”, לשמור מאוד על כבודם של אנשים [אף שהם לא שמרו על כבודנו], ולהוכיחם בחדרי חדרים. המסר מבוטא במשפט מתוך מצות תוכחה: ” ולא תשא עליו חטא” [לא תבייש אותו ברבים].
המצליח במשימה זו, תבוא עליו ברכה.
מאמר מקביל: “מצות תוכחה – כיצד” דברים, תשס”ט
שבת שלום
תגובות ל: rafi.zeberger@gmail.com
אזור קבצים מצורפים
