קרח – מנהיגות ושררה

בפרשתנו, קורח מערער על מנהיגותו של משה ואף על מינוי אחיו, אהרון, לכהן הגדול. ההאשמה המרכזית של קורח ועדתו כלפי משה ואהרן הייתה:
“כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו על קהל ה’…” (במדבר טז, ג)   
האשמה דומה גם בפיהם של  דתן ואבירם משבט ראובן:
“כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר ”  (שם, י”ג)          
קורח, דתן ואבירם תופסים את תפקידי המנהיג והכהן כתפקידי שררה, כבוד והתנשאות. כאשר משה שומע זאת, הוא נופל על פניו; נפילה זו היא ביטוי לחרדה גדולה שאוחזת אותו. כרגע מתחוור למשה רבנו, שאחיו – בני לוי – רואים את תפקידם, תפקיד של מנהיגות רוחנית בעם ישראל, בצורה הפוכה לחלוטין ממה שהיה צריך להיות. הם תופסים את התפקיד כאופורטוניזם, אפשרות של קידום, של מעמד ושל מותרות; לעשות פחות וליהנות ממנעמי החיים.

מתגובתו של משה ניתן ללמוד מהי באמת המהות של תפקיד הלויים והכוהנים: 
 “הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו, לַעֲבֹד אֶת עֲבדַת מִשְׁכַּן ה’, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם”  (שם, ט)
הדגש בדברי אדון הנביאים הוא לעמוד ולשרת את העם, כלומר, עבודת המשכן משרתת את האנשים, ומחברת ומקשרת בינם לבין ה’.
בגמרא (הוריות י, א) מסופר על רבן גמליאל  הנשיא, שמבקש למנות את רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא לתפקידי מנהיגות. הוא מבקש מהם להופיע לפניו והם, בענוותנותם, מסרבים פעם ופעמיים. ואז שולח להם רבן גמליאל מסר: “אמר להם: כמדומיין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם.” רבן גמליאל מבהיר לאותם חכמים: אל תחשבו שהמנהיג מקבל שררה ושלטון, אלא הוא  נהיה עבד לשולחיו ולאנשים שאותם הוא מנהיג.– מנהיגות איננה שררה אלא עבדות, התבטלות כלפי הציבור, שכן מנהיג צריך לשרת את העם.
מנהיג אמיתי לא מרומם עצמו משאר בני האדם, אלא להיפך: תפקיד המנהיג במהותו דורש הזדהות עם בני האדם הנתונים לאחריותו ולהקדיש את חייו לאחרים, והוא כולל ענווה, מסירות והקרבה. משה, יותר מכל אחד אחר, מסמל באורחות חייו את המודל לכל מנהיג ומנהיג שיבוא אחריו.