במאמר זה נכיר מעט את המתנות אותן עלינו לתת לכהנים וללווים מתוך גידולי השדה שאנו מגדלים בשדותינו. נתעמק באחד הדינים
וננסה ללמוד ממנו מסר לחיינו. כידוע, שבט לוי לא נחל נחלה בארץ ישראל, כמו שאר השבטים, ועסק בעבודת בית המקדש.
לכן, הוטלה על כלל העם דאגה למחייתם. אחד האופנים לכך הוא הינן “תרומות ומעשרות” שאותן ננסה ללמוד.
לפני ש”נצלול”, כמה הערות מקדמיות:
.1 כל שנה שביעית מוגדרת כשנת שמיטה, בה הפירות מופקרים לכל, וכל הרוצה – יכול לבוא ולקחת. המתנות שנכיר מיד, ניתנות רק
בשש השנים הראשונות של כל מחזור שמיטה. ישנן מתנות הניתנות בכל שנה ושנה מתוך שש השנים, אך ישנן מתנות הניתנות רק
בחלק מהשנים.
.2 נתינת המתנות בכל שנה, היא לפי הסדר הכתוב בטבלה לקמן. (יש חשיבות לסדר).
.3 הכמות הניתנת בכל מתנה היא יחסית לנשאר לאחר שכבר הפרשנו מתנות אחרות. לדוגמא: אם נתנה מתנה בשווי עשרה אחוז
מכלל היבול, ואת המתנה שאחריה יש לתת גם עשרה אחוז, הרי שהמתנה השנייה היא בעצם רק תשעה אחוזים מן הכמות המקורית
(עשר אחוז מתוך תשעים אחוז שנשארו לאחר נתינת המתנה הראשונה).
.4 כל מתנה המכילה את המילה תרומה – ניתנת לכהן.

שם המתנה השנים בהן ניתנת למי ניתן כמות הערות
תרומה גדולה כל שנה (א-ו) לכהן 2% זו “מידה בינונית”. ניתן לתת קצת יותר [“מידה
יפה”] או קצת פחות [“מידה רעה”]
מעשר ראשון כל שנה (א-ו) ללוי 10%
תרומת מעשר כל שנה (א-ו) לוי נותן לכהן 10% מתוך העשרה אחוז שהלוי קיבל (מעשר ראשון) הוא נותן לכהן עשירית (בעצם, כמעט אחוז מכל היבול)
מעשר שני שנים: א, ב, ד, ה בעל הפירות אוכל בירושלים 10% פירות מעשר שני מעלים לירושלים ואוכלים שם.
מעשר עני שנים : ג, ו לעניים 10%

הפסוקים הבאים עוסקים בתרומת מעשר:
וְאֶל ֣ הַלְוִיִם ֘ תְּדַבֵּר ֣ וְאָמְַרת אֲלֵּהֶם כ ִּֽי ֠תִקְחּו ֨מֵּאֵּ ת בְנִֵּּֽי ֜ יִשְָּראֵּ ל אֶת ֗ הִַּֽמַעֲש ר ֨ אֲשֶׁר ֧ נָתַתִי ֪לָכֶם ֖ מֵּא ת ם ֑ בְנַחֲלַתְּכֶ ם ֤ וַהֲֵרמֹתֶׁ ם ֙מ מֶ ּ֙נּו
֣ תְּרּומַ ת ֔ה’ ֖ מַעֲש ר מ ן הִַּֽמַעֲש ִּֽר: וְנֶחְשַב לָכֶם תְּרּומַתְּכֶם כַדָגָן מ ן הַגֶֹרן וְכַמְלֵּאָה מ ן הַיָּקֶב: (במדבר י”ח, כ”ז)
נעיין ברש”י ללמוד את פשטו של מקרא:
תרומת מעשר שלכם אסורה לזרים ולטמאים וחייבין עליה מיתה וחומש כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן
הגורן:
רש”י מלמד אותנו שיש לתרומת מעשר דינים דומים לאלו של תרומה גדולה (כזכור, שתי המתנות ניתנות לכהן, אחת ע”י ישראל, והשנייה
ע”י לוי). תרומה הניתנת לכהן מותרת באכילה רק לכהנים ומשפחותיהם. נלמד גם “דרש הלכתי” לפסוק זה:
מניין שאין תורמין לא במידה ולא במשקל ולא במניין? תלמוד לומר: ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה אתה
תורם, ואין אתה תורם במידה במשקל ובמניין (תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק א ‘ דף מ’)
למרות שלמדנו בטבלה לעיל, שיש לתרום שני אחוזים תרומה גדולה, הרי שאין למדוד את התרומה. יש לקחת ב”אומד” (הערכה “גסה” של
מפריש התרומה) את הכמות המשוערת ואותה להפריש. מדוע? מה משמעותה של הלכה זו? מדוע אין למדוד כמו בשאר המתנות, ורק
את התרומה [יש אומרים גם תרומת מעשר] יש לאמוד, ואסור לשקול או לספור את הפירות?
נציג שני הסברים מתוך הפרשנויות שנתנו ע”י חכמינו :

.1 מ”דין תורה” אין צורך להפריש שני אחוזים , אלא מספיק לקחת מעט מאוד מהיבול. דין האומד בא להדגיש זאת (רמב”ם).
.2 אדם הנותן ב”אומד” נותן בדרך כלל ב”עין יפה” [כדי שלא ייתן מעט מידי] ולא “יפריש א ת השיעור המדויק שנקבע ע”י חכמים (תוספות).
נראה שניתן להוסיף נדבך להסברי חז”ל אלו ואחרים: ההבדל בין מידה מדויקת לזו המוערכת, היא במידת הספונטניות של האדם.
כשמצווים על אדם ליתן שיעור מדויק של שני אחוזים אזי הוא עובד “כמו בספרים” – לוקח משקל מדויק ומודד עד אשר מגיע ליעד.
אך ציווי הנותן לאדם “חופש בחירה” ע”י אפשרות הערכה אישית, גורם לאדם להרגיש יותר משמעותי. ביצועיו בָּ רֵ י חשיבות, וגם נותן דרור
וביטוי לספונטניות שלו. רומזת לנו התורה, שלא הכול חייב להיות מוגדר ומדויק, יש להשאיר מרחב תמרון לאדם לבטא את עצמו.

מהו המסר?
בכל יחסים בינאישיים , יש עניין גדול לתת “חופש בחירה” . למשל, במקום שהורה יבקש מילדו ללבוש בגד מסוים, עדיף ורצוי לתת לילד
לבחור מתוך מספר בגדים, וכן, במצבים רבים על זה הדרך. גם בקשרי עובד / מנהל או חניך / מדריך וכדומה, רצוי לתת כר פעולה אישי
לעובד/חניך, ובכך ההערכה אישית וגם ”השאיפות” שלו תהיינה גדולות לאין שיעור.