ד”ר יצחק עמר
אברך בכולל מונטריאול 2003-2007
כרגע מרצה בבר אילן ור”מ בישיבת “נווה הרצוג”
פרשת קרח מקפלת בתוכה את אחד המשברים החמורים ביותר שנאלץ משה לחוות במדבר. הן קרח והן דתם ואבירם באים אליו בטרוניה, שמדכדכת את מצב רוחו של משה עד למאוד. יש לשים לב אמנם, התלונות של קרח ושל דתן ואבירם נבעו מסיבות שונות לגמרי. עיקר תלונתו של קרח נסבה על הכהונה – “כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'”. בדבריו אלו מכוון קרח לנגח את משה ואהרון על תפקידם המשותף בכהונה. לעומת זאת, טענתם של דתן ואבירם אינה נוגעת כלל לכהונה. לגבי דידם “המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר”, בדברים אלו מכוונים דתן ואבירם לערער את מנהיגותו של משה ולאו דווקא את קדושתו הבלעדית.
הפער במניעים של קרח לעומת דתן ואבירם מקבל ביטוי בולט בעונש. הקב”ה בורא בריאה חדשה בצורת אדמה שבולעת את הרשעים. אך יש לשים לב לעובדה כי העונש אינו מתרחש בפתח אהל מועד, ששם עומדים מאתים וחמשים מנהיגי העם עם מחתות של קטורת, אלא דווקא אצל דתן ואבירם. העונש בא כמשקל נגד, לא בהכרח כנגד אלו שטוענים “כי כל העדה כולם קדושים”, אלא דווקא נגד אלו שטוענים “המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר?”
התורה מדגישה כמה וכמה פעמים את מוצאם השבטי של דתן ואבירם. שניהם באו משבט ראובן (במדבר טז:א, שם כו:ה-יא, דברים יא:ו). צאצאי ראובן ניצבים בראש המרד כנגד משה כשם שהם ניצבים בראש הרשימה של המרגלים. עניין זה אינו פשוט כלל ועיקר, שכן מפרק ב ואילך דווקא נציג שבט יהודה מופיע בראש הרשימות השבטיות. בחטא המרגלים, נציג יהודה, כלב בן יפונה, היה בצד השני; הסיעה של שמוע בן זכור נציג ראובן הכריעה את הכף. גם בסוף ארבעים שנות הנדודים במדבר, בני ראובן מבקשים לקבל את הנחלה שלהם בעבר הירדן. ייתכן כי משה חושש שתלונתם של דתן ואבירם, נציגי ראובן, היא שחזור של חטא המרגלים.
אין זה פלא על כן שדתן ואבירם יורדים שאולה עם “נשיהם ובניהם וטפם. בניו של קרח, לעומתם, שורדים. טעותו של קרח היא חמורה, אבל מוגבלת. קרח מתלונן על אהרן ככהן גדול יחיד המשמש בקודש, אבל הוא אינו מבקש לקעקע את השורשים של כלל ישראל. הוא מבין שלעם ישראל בשבתו במדבר, נדרש מחנה של אנשים קדושים, העובדים את ה’ מתוך קדושה. המחלוקת בינו לבין משה ואהרון נוגעת אפוא לשאלה מי הוא האיש הראוי לעמוד בראש מחנה זה. אין פלא אפוא שעל קרח נדרש “צדיק כתמר יפרח” סופי תיבות קרח. בסופי התיבה, כלומר עמוק עמוק בשורש נשמתו, כיוון קרח להוסיף קדושה. לעומתו, דתן ואבירם מהווים סכנה קיומית לכל עם ישראל. הם מתרפקים על העבר שהיה במצרים, ורואים דווקא בה “ארץ זבת חלב ודבש”. הם מבקשים להמיר את הקדושה “בנחלת שדה וכרם” במקום ב”נחלת ה'”. העולם הזה על חומריותו, ניצבת לפניהם ולאו דווקא הדאגה לקדושת העם. דברים אלו אינם מתקבלים על הדעת, ולכן העונש מתרחש דווקא אצלם ובאופן מוחלט כל כך.
האם אנחנו יכולים ללמוד את הלקח של דתן ואבירם? האם אנחנו מכירים את מה שמיוחד בארץ ישראל, הקשר ההדוק שמחבר את עם ישראל למולדתו—או האם אנחנו משווים בין ארץ ישראל לארץ מצרים, בין ארץ ישראל לעבר הירדן, בין ארץ ישראל לארצות הברית, “נחלת שדה וכרם”? התורה (דברים יא:ו, ט) מזכירה לנו את “אשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן… למען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה’ לאבותיכם לתת להם ולזרעם—ארץ זבת חלב ודבש.”
