אם נשאל אנשים שהלוו כסף לחברם, האם יהיו מוכנים ”למחוק” את החוב, ולוותר ללווה על ההלוואה, כנראה שהתשובה בדרך כלל
תהיה שלילית, שהרי הם עשו טובה לחברם, סייעו בעת מצוקה והלוו לו, מדוע שיוותרו על כספם? נעיין ב”מבטה של תורה” בנושא זה:
הִשָּׁמֶר לְָך פֶן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְָך בְלִיַּעַל לֵאמֹר קְָרבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְׁמִטָה וְָרעָה עֵינְָך בְאָחִיָך הָאֶבְיֹון וְֹלא תִתֵּן לֹו
וְקָָרא עָלֶיָך אֶל ה’ וְהָיָה בְָך חֵטְא: נָתֹון תִתֵּן לֹו וְֹלא יֵַרע לְבָבְָך בְתִתְָׁך לֹו כִי בִגְלַל הַדָבָר הַזֶה יְבֶָרכְָך ה’ אֱֹלקֶיָך בְכָל מַעֲשֶָּׁך
ּובְכֹל מִשְׁלַח יָדֶָך: (דברים, ט”ו, פסוקים ט’-י’)
הדין ה”מסתתר” מאחרי פסוקים אלו עוסק בשנת השמיטה, היא השנה השביעית. במסגרת הדינים הרבים של שנה זו, נכלל דין מרתק ו”מפתיע” של מחיקת הלוואות, המכונה בלשון חכמים – שמיטת כספים. כלומר, אדם המלווה לחבירו סכום כסף, קטן כגדול, עם סיום שנת השמיטה נמחקים כל החובות, ושוב אינו רשאי לתבוע את כספו! [הלכה זו משתלבת עם שאר הלכות שנת השמיטה הקובעות בין היתר שכל יבול הקרקעות הינו הפקר, ומותר לכל אדם לאכול ממנו]. לאור שאלתנו בתחילת המאמר, אין ספק שיישומה של הלכה זו קשה מאוד. כל מ ל ו וה יחשוב פעמיים, במיוחד עם התקרב שנת השמיטה האם להלוות אם לאו. האם לקחת את ה”הסיכון” ו לסייע לחבר טוב הנמצא במצוקה, ע”י נתינת הלוואה עבור צרכיו המיוחדים, מתוך חשש שהכסף “ילך לאיבוד”. [יש לציין שאם הלווה מעוניין להחזיר את ההלוואה, הריהו רשאי ואף מבורך, אך כאמור – לא מוטלת עליו החובה להחזיר!] בדיוק מפני מחשבות אלו מזהיר אותנו הקדוש ברוך הוא: אדם המ בחין באח עני ואביון, המשווע לסעד ועזרה, ו”מעלים עין” ולא מסייע לו מחשש למחיקת החובות – נקרא חוטא! אמנם הלל הזקן, נשיא הסנהדרין, אשר חי לפני כאלפיים שנה, היה ער לקושי זה, ולמרות אזהרות התורה, תיקן תקנה הנקראת “פרוֹזבּול” המאפשרת להלוות ללא סיכונים [מפאת קוצר היריעה, לא נסביר את עקרונותיה]. למרות תקנתו נציין כי מ עיקר הדין יש “איסור לחשוש” ומצווה להלוות לעני גם בסמוך לשנת השמיטה.
מספר הלכות מעניינות, העוסקות במתנות עניים, נלמדות משלש מילים בתחילת הפסוק השני המצוטט לעיל [נָתֹון תִתֵּן לֹו]:
1. אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין -תלמוד לומר נתן תתן.. (בבא מציעא ל”א ע”ב)
לכאורה מדרש תמוה: אם צריך לתת מתנה גדולה לעני, בוודאי שיש לתת מתנה מועטת, אם כן, מהו החידוש? עונה על כך בעל ה”תורה תמימה” [פרשן על התורה, אשר נפטר לפני כשבעים וחמש שנה] ומייחס את ההלכה הנובעת מהמדרש לעניים עצמם. גם אדם שהוא בעצמו עני, חייב להפריש מכספו ולתת לעניים אחרים, אפילו אם הסכום יהיה קטן למדי! כנאמר במקום אחר: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה (מסכת גיטין ז’ ע”ב).
2. אם נתת פעם אחת תן לו אפילו מאה פעמים.. (מדרש הלכה, ספרי דברים פיסקא , קי”ז)
גם חובה זו קצת תמוהה וקשה ליישום. משמעותה, שאין גבול לנתינה שלנו. אף אם נתנו לפני שעה, או אפילו לפני דקה, ועתה, עני נוסף מתדפק על דלתנו – חובה עלינו לתת, ולשוב ולתת אפילו פעמים הרבה! [אין צורך לתת סכומים גדולים, אך עצם הנתינה חשובה והכרחית!]
3. לוֹ – בינך לבינו, מכאן אמרו: לשכת חשאים היתה בירושלם (שם)
מהי אותה ”לשכת חשאים” עליה מדבר המדרש? האם ניתן לומר כי היה ”שירות חשאי” בשלטון היהודי העתיק? מסתבר כי מדובר על משהו אחר לגמרי. מן המילה “לו ” בפסוק לעיל, אשר לכאורה מיותרת, לומד המדרש כי עצם הנתינה חייבת להיות ”ללא רעש וצילצולים”. אף אדם לא חייב לדעת על נתינת הצדקה חוץ מהנותן והמקבל. לצורך זה הקימו “לשכה חשאית”, שבה אנשים “רגישים” היו משלשלים לתוכה סכומי כסף ללא פרסום מיותר, ועניים ה”חוששים למעמדם” היו נוטלים משם “בזמנם החופשי”.
מהו המסר?
נתרגם את ההלכות שלמדנו לעיל לעקרונות כלליים יותר, שניתן ליישמם בתחומים רבים בחיי יומיום.
1. “אחד המרבה ואחד הממעיט” – עקרון זה מלמד, שפעמים רבות הכמות “אינה משחקת תפקיד”. נתינה מועטת עם חיוך ומאור פנים “שווה” הרבה יותר ממתנה גדולה בפנים חמוצות. עיקרון זה נכון בתחומים רבים ומגוונים. למשל: כיבוד אב ואם, כיבוד תלמיד למורה,
וכן הלאה. תוקפו של המסר לא נמוג גם ב”כיוון ההפוך”: כיבוד הורה לילדו (כן כן..), כיבוד מורה לתלמידו ועוד כהנה רבות. [הרחבה על כך במאמר “כמות מול איכות”, פרשת ויקרא, תשס”ט]
2. התמדה בעשייה חיובית – מי מאתנו לא חווה את ההרגשה של “נתתי כבר מספיק” אולי עכשיו “גם אחרים יתנו”. עקרון זה מלמד אותנו להתמיד בחשיבה [ובעשייה] חיובית. גם אם עשינו מעשה טוב אחד, ניתן ורצוי להמשיך ולהתמיד עוד ועוד ולא להתייאש. לא לחשוב איך “לברוח” מאותה עשייה מועילה, לא לחשוב שאנחנו “הפראיירים התורניים” אלא להתעלות מעל כל המחשבות ולהתמיד בעשייה מועילה.
3. “בלי רעש וצלצולים” – עשיית משהו טוב אינה מחייבת להודיע על כך בחוצות העיר. עיקרון נכון בכל עשייה, אך נכון שבעתיים בנתינת צדקה, כיוון שפרסום הנתינה מעבר להחצנה המיותרת גם פוגע בזולת. העני אינו שש לפרסם את מצבו, אינו מרגיש בנוח לקבץ נדבות ברחובות העיירה. הוא אכן מתבייש בכך, והיה שמח אילו אף אחד לא היה מודע למצבו.
חשאיות אינה נחלת השב”כ והמוסד, פעמים גם במעשינו, יש ללכת בחשאיות ו”בשקט”.
