הרב שמואל סלוטקי
שליח לשעבר (קליבלנד, תשנ”ה)
כיום מנהל פרויקטים בארגון העולמי של בתי הכנסת
ורב קהילת ‘ישראל הצעיר’, רמות ג’ ירושל


בדרך כלל נתפס הביטוי ‘המקום’ ביחס לקב”ה, שכל מקום הוא מקומו. הביטוי רומז למציאות והנוכחות של השכינה בכל פינה, בבחינת ‘לית אתר דפנוי מינה’. אולם לפעמים ל’מקום’ כפשוטו, במובנו הרגיל יש נוכחות גדולה מהראוי. יש אנשים שהופכים להיות דווקנים ובאדיקות יתרה נתפסים בהלכה של קביעת מקום בבית הכנסת, עליה אמר ר’ חנינא ‘כל הקובע מקום לתפילתו א-לוהי אברהם בעזרו’, עד כדי אי התחשבות ופגיעה בזולת. הדברים דורשים זהירות רבה ואחריות במהלך כל השנה, אך קל וחומר ב’ימים הנוראים’ בהם העומס בבית הכנסת בדרך כלל גדול יותר.

בית הכנסת כ’מקדש מעט’ אמור להיות המקום בו מגיעים ל’שיא’ של קרבת ה’. אך פעמים, כך נראה, הופך הוא לזירת התגוששות בין אדם לחברו. יותר מפעם אחת ראיתי אורח שנכנס להתפלל בבית הכנסת כשנגש אליו מתפלל קבוע המודיע לו שהמקום בו התיישב שייך לו ועליו לעבור למקום אחר (עד שמגיע בעל המקום האחר ומעבירו שוב למקום אחר…).
לא אחת נתקלים בוויכוח בין  המתפללים על הזכות לעבור לפני התיבה כשליח ציבור (במיוחד בשנת האבל). פעמים רבות נדרש הגבאי להכריע במתח שנוצר בין מספר העליות הקבוע לבין מספר המבקשים עלייה הגדול יותר. הבקשות יכולות להיות ממניעים הלכתיים כגון כבוד יום זיכרון, לידת בן או בת, חתן, יום הולדת או שאר ציוני ימים אחרים, ובכל זאת אין מספיק עליות לכולם ויהיו כאלו שאולי ייפגעו וייעלבו.

המציאות הזו קשה פעמיים. פעם אחת מצד עצם המתח שנוצר בין אדם לחברו, ופעם שנייה שכן בית הכנסת צריך להיות המקום המנוקה ביותר מעוולות שבין אדם לחברו. כדברי משורר תהילים ‘מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים…’.  כשם שקרבן גזול אין יוצאים בו ידי חובה ונפסל מדין ‘מצווה הבאה בעבירה’, כך ריב אחים בבית הכנסת סותם את הגולל על משמעות התפילה, על העמידה של היחיד והציבור לפני ה’ בנקיות כפיים.

אלא, שבניגוד למחשבה הראשונה העולה שבעיות אלו חדשות הן, צצו בדור זה או התחדשו רק לאחרונה, עיון קל בספרות חז”ל ובספרות השו”ת מעלה שקשיים אלו עמדו כבר לפני הפסקים בדורות קדמונים. חז”ל בראשונים ובאחרונים מצאנו קונפליקטים חברתיים רבים, מגוונים וחריפים עד מאוד בתחומים אלו שבין אדם לחברו במקומות שלכאורה לא היינו מצפים לכך.

דוגמאות רבות ומשונות לשאלות של כבוד, גאווה, כסף, סכסוכים משפחתיים וחברתיים המוצאים מקומם בבית הכנסת מתלבנים בפוסקים.
כך לדוגמא – פוסקים רבים דנו בשאלה מצויה בבית הכנסת האם כהן השונא את אחד המתפללים או כהן שיש לו שונאים בקהל יכול לשאת כפיו לברכת כהנים? האם מתקיים דין ‘לברך את עמו ישראל באהבה’ במצב כזה? הדיון ההלכתי מעניין כשלעצמו אך נשאל את עצמנו: ביה”כ –  תפילה – ברכת כהנים – שנאה ומריבה – איך כל אלו מתקבצים יחד?!

הגרי”ד סולבייצ’יק דן במקרה בו בעל הקריאה בתורה לא רוצה להוציא את פלוני, שונאו, ידי חובת הקריאה בתורה. האם יצא פלוני ידי חובת הקריאה או שעליו לחפש בית הכנסת אחר? הדיון ההלכתי הוא סביב השאלה האם קריאת התורה היא חובת היחיד או חובת הציבור, האם נאמר בה דין ‘שומע כעונה’ או שהיא סוג של תלמוד תורה ברבים. אך כיצד ניתן להבין את המציאות בה עומד אדם להיות שליח ציבור, לקרוא את דבר ה’ מתוך תורת ה’ שהיא תמימה ומשיבת נפש, ואולי במקרה גם פסוקים מפרשת קדושים ‘ואהבת לרעך כמוך’ ובאותה עת מתעקש שלא להוציא את חברו בקריאתו?! מפתיע ומתמיה, אך כנראה שמציאות זו אינה מדומיינת.

בשאלה הלכתית מרתקת דן רבי יאיר בכרך (בן המאה ה-17) בשו”ת חוות יאיר. בכפר קטן בו רק חלק מהתושבים שילמו לבעל התוקע והאחרים בחרו שלא לשלם, הצטווה התוקע על ידי המשלמים  שלא להוציא ידי חובה את המתפללים שלא השתתפו בתשלום. גם כאן השאלה ההלכתית מעניינת ומאתגרת ותלויה בהבנת מצות שופר האם היא מצווה בתקיעה או בשמיעה, וממילא נפקא מינה לדיני שליחות האם צריך את רצונו של התוקע כדי שיוציא את השומע ידי חובה או שיכול השומע לצאת גם בעל כורחו של התוקע. כאמור השאלה כשלעצמה יפה ומתוקה, אך המציאות החברתית המתוארת בבית הכנסת, ועוד בר”ה, ‘יום הדין’, הראשון לעשרת ימי תשובה, מאכזבת ומשקפת קושי גדול בחוויה הדתית הראויה למתפללים בבית הכנסת.

שאלות אלו הן פיסה קטנה מיריעה רחבה של תשובות ופסיקות העוסקות בהתנגשויות, מתחים ומריבות בין מתפללים בבית הכנסת. המקום עליו אומר ה’ לשלמה (מלכים א, ט,ג): “ויאמר ה’ אליו שמעתי את תפלתך ואת תחנתך אשר התחננתה לפני הקדשתי את הבית הזה אשר בנתה לשום שמי שם עד עולם והיו עיני ולבי שם כל הימים”. מקום הראוי להשראת השכינה, הארת פנים וקרבת ה’, פעמים הופך מקום של ריחוק, ריב ומדון. דומה שעל תפילתם של אלו  נאמר בישעיהו (א, טו) “וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ”.

חובה גדולה מוטלת עלינו המתפללים – מודעות למצב! אם כל אחד ואחד מהמתפללים בבית הכנסת בבואו לתפילה ייתן דעתו ותשומת לבו לכך שמקום התפילה דורש זהירות כפולה ומיוחדת לא רק בהקשר של בין אדם לקב”ה, כוונה בתפילה, זהירות מדיבורים וכדומה אלא קודם כל ביחס לבין אדם לחברו – זו כבר התקדמות וצעד ראשון משמעותי. מוטב לו לאדם לשבת במקום שאינו קבוע לתפילתו ובלבד שלא יעיר, ולא יפגע בזולת שהתיישב על מושבו. הביטוי ‘על כסאו לא ישב זר’ נאמר על מלך המשיח מבית דוד ולא עלינו, המתפללים הקבועים של בית הכנסת.

אם נכין עצמנו כראוי לתפילה עם הציבור מתוך התחשבות בשאר המתפללים, וויתור והכלה גם של הדברים שלא תכננו מראש, הכנה הדרושה כל השנה אך במיוחד בפרוס עלינו ‘הימים הנוראים’ הבאים לטובה, נוכל להתפלל את תפילת הציבור כאיש אחד בלב אחד- ‘על דעת המקום ועל דעת הקהל’.

לתגובות: ‪sslotki@gmail.com
לדברי תורה נוספים על הפרשה לחץ כאן