ראש השנה של פרמיטיביים

שששש, שששש, שקט זה סוד! הכל פה סוד! לא אומרים, לא מגלים.

הכל בשפת הרמזים, שפת הסימנים. בראש השנה עוברים לשפה אחרת.

בטח במטבח שלכם “הסימנים” כבר בתהליכים מתקדמים של הכנה. מה הם בעצם הסימנים האלה. למה לא להתפלל בצורה מפורשת על שנה טובה, מתוקה, מוצלחת, משגשגת ומוגנת מפני אויבים? למה אנחנו מדברים בשפה של סימנים?

האם קיים עוד חג עליו התורה מדברת בכאלה סימנים. היא לא נותנת שם, לא מפרטת את המצווה, לא מקשרת אותו לאירוע היסטורי או לעונה חקלאית. מהו “יום תרועה”, מהו “יום הזכרון”. זהו בדיוק שפת הסימנים.

למה לא להזכיר את הדוגמא הכי בולטת לכך שהכל מתנהל בשפה אחרת, מוסתרת, מקודדת. הרי מהו השופר אם לא תקשורת מקודדת ביננו לבין בוראנו, ובינו לביננו. לשמוע קולות ולהפנים מסרים.

זוכרים איך בשבת שעברה, דווקא לקראת חודש תשרי, “שכחו” לומר את ברכת החודש? “בכסה ליום חגנו” אומרים לנו – חג שהוא מכוסה. הכוונה אם כן לעובדה כי ראש השנה הינו החג היחיד בו לא ניתן לראות את הירח בהיותו מכוסה. המדרש מספר על כך שהקב”ה צריך שני  עדים כדי לשפוט את הבריות, השמש והירח, לכן בראש השנה הירח “מסתתר”, (או ליתר דיוק הקב”ה בוחר לעשות זאת ביום בו הירח מסתתר) כך שלא תוכל להתקבל עדות שתחייב אותנו על מעשינו. נשאר אם כן רק השמש.

מדרש זה מסמל לדעתי את העובדה כי השמש – כלומר ההסתכלות האובייקטיבית הקבועה על מעשינו נמצאת ומעידה לרעתנו, תמיד כאן ללא שינוי. בהסתכלות אובייקטיבית הרי כולנו חייבים. אולם ההסתכלות של הירח, הפנימית, המוסתרת והסובייקטיבית – בדיוק כמו שהירח משתנה כל הזמן – יודעת להתכסות כדי לתת לנו הזדמנות לגלות את מלכנו, שוב להתקרב, שוב להרגיש את הגדולה, שוב להאמין שהכל אפשרי. שימו לב, הירח אינו נעלם הוא רק מכוסה. עד יום כיפור הוא יחזור ויזרח, ואז נצטרך להתמודד עם פירוט מעשינו ואם שם לא נמחק את מעשינו הרעים דאך התשובה אווי לנו. אבל בינתיים בו נכסה אותו. בוא לא נתמודד עם פירוט מעשינו ומחדלנו.

כדי לאפשר את “התרמית” הזו – שהיא הרי לא תרמית היות והיא האמת הפנימית ביותר שיש, הרצון האמיתי שלנו איננו אחר מאשר עשיית הטוב, בריחה מן הרע, ההכללה באין-סוף – עלינו לעבור לשפה אחרת, פנימית יותר או ליתר דיוק פרימיטיבית הרבה יותר.

הדיבור שייך לחלק המפותח באדם. מעבר לצורך הפיזי הנרכש רק אחרי חודשים רבים להגות ולחתוך מילים, עצם הדיבור מצריך הבחנה בין חפצים, אנשים ועניינים. ההבדל בין דיבור לבין זעקה, בין בקשה לבין בכי, בין שיר לבין ניגון איננו אחר מאשר הפרט מול הכלל. לפרט את הרגשות, המחשבות או את הכאב מול קולות המבטאים את התחושות ללא פירוט. אכן בדרך כלל כדי שיבינו אותך, כדאי לך לפרט, לדייק, להסביר.

אולם לא בראש השנה, הוא “יום הרת עולם”, יום בריאת האדם. בדיוק כמו שבליל הסדר אנחנו לא זוכרים את יציאת מצרים אנחנו יוצאים ממצרים, מכל המצרים שלנו, כמו שבט’ באב אנחנו בוכים על המקדש שנרחב בדורנו, כך בראש השנה אנחנו חוזרים לרגע בריאת האדם, הרגע ההוא בו היקום כולו נמצא מוכן, מושלם וללא פגע, כל הפוטנציאל האפשרי קיים ועל האדם הראשון (כאשר הוא עוד כולל את חוה), כלומר על האנושות כולה מוטלת המשימה הגדולה ביותר, לקבוע את עתיד האנושות, עתיד היקום כולו. ברגע הזה הכל כל כך התחלתי כל כך פרימיטיבי. עדיין אין חלוקה למקום לזמן או לאנשים. אין דרך לתאר את הרגע הזה חוץ מאשר עם קול – קולו של השופר.

הוא זה שמחזיר אותנו לאותו רגע התחלתי בו הכל יכול להיות אחרת לגמרי, רגע אותו לא ניתן לפרט למחשבות או תחושות, רגע שהולך לאיבוד באין-סוף. זה נכון לגבי האנושות אבל גם לגבי האדם. כל אדם הינו מבחינה אחת המשך, צאצא להוריו המעביר את השם, התרבות ואת המטען הגנטי הלאה לדור הבא. אבל הרי אם חז”ל הדורשים מאיתנו בריחה קיצונית מן הגאווה, יותר מאשר מכל מידה רעה, אומרים שעל כל אחד לומר “בשבילי נברא העולם” כהסבר על למה אנחנו נבראים יחידים, סימן שיש בו בקשה לא להשתחצן חס ושלום, אלא להבין שכל אחד איננו רק יצירה, כלומר המשך מהדורות הקודמים אלא בריאה, כלומר חידוש אמיתי בדיוק כמו בריאת האדם הראשון. אם כך הוא המצב הרי שראש השנה מחזיר גם כל אחד מאיתנו לאותו רגע פרימיטיבי שבו הכל פתוח, הכל אפשרי הכל מעבר למילים. אנחנו רוצים בראש השנה לחזור לנקודה הזו, כי שם, ורק שם נוכל להפוך את המצב לגמרי. לא בעיסוק בפרט כזה או אחר, אלא לשנות את ההתחלה, את הראש, את הווקטור הראשוני, והרי “הכל הולך אחר הראש”.

אבל כדי להחזיר אותנו לרגע זה אי אפשר לפרט, אי אפשר לדבר. מהרגע שמפרטים אנחנו כבר לא שם. אנחנו הרי יודעים כי שפת הגוף משדרת הרבה יותר חזק מאשר תוכן הדברים, הניגון מרגש הרבה יותר מאשר השיר. כדי להגיע למקום זה, למקום הראשוני והפרימיטיבי עלינו להתעלות מעל לפרטים ולחשוב בגדול, הכי גדול שיש. לכן אנחנו מתפללים על דברים עצומים: “וכל הרשעה כולה כעשן תכלה”, “מלוך על כל העולם כולו בכבודו”. עלינו לדעת כי גם אם התחושות הינם כל כך כלליות ואין לנו יכולת לפרט ולהכניס למילים הרי הוא “מבין ומאזין, מביט ומקשיב”, הוא כבר ידע לפרש.

בשמיעת קול השופר, המזכירה ברמז, בצורה כללית, בריאה (תקיעה) בניה ומשבר (שברים תרועה – גניחה ובכי) וגאולה – היא היא החזרה למצב שהוא מעל למילים – (תקיעה גדולה), עלינו להרגיש ולו במקצת, מה הייתי עושה לולי הייתי נברא עכשיו מחדש, אם כל האפשרויות פתוחות לפני. משם הדרך כבר קצרה יותר לאותה אמונה “ויאתיו כל לעובדך…ויתנו לך כתר מלוכה”.

שנה טובה לכולנו.