הרב יאיר שפיץ לשעבר ראש ישיבת ביה”ס אור החיים טורונטו
כיום עובד ביבוא מזון
לגרסאת הPDF לחץ כאן
ידיד שלי המשמש כרב רפורמי בקהילה בארה”ב, תינה בפני לפני שנים ש-“שבועות הוא החג הנשכח של הקהילה הרפורמית”. הוא המשיך להסביר שזאת מכיוון שזה רק יום אחד (גם בחו”ל), יוצא על פי רוב באמצע השבוע ואין בו משהו ממשי איתו ניתן ל”תפוס” אנשים כפי שניתן בחגים אחרים.
אני זוכר שבאותו רגע חשבתי לעצמי כמה סמלי הוא שהחג בו אנו חוגגים את מתן התורה נעדר מתנועה שאינה מאמינה בהכרח באלוהיותו. במשך שנים הרגשתי מאד זחוח ושבע רצון מהמעשייה הזו ונהגתי לשתף בה אנשים לעיתים תכופות. רק כעבור מספר שנים היכתה בי ההכרה שגם בקהילות המגדירות את עצמן אורטודוקסיות לא בדיוק חוגגים את חג שבועות. אנחנו חוגגים חג אחר – חג מתן תורה.
1. הם חגים שונים. התורה ניתנה ב-ז’ סיוון. שבועות, לעומת זאת, נחגג ב-ו’ סיוון. (ובזמן שקידשו את החודש בראייה, הוא יכל לצאת ב-ה’ סיוון).
2. איננו סופרים 50 יום מיציאת מצרים למתן תורה. התורה אינה מקשרת בין שני האירועים האלו במספר 50 יום. בשום מקום. היא מורה לנו לספור מהחל חרמש בקמה שבעה שבועות ואז לחגוג את חג הקציר.
3. בכל חמשת (!) המקומות בהן התורה עוסקת בחג שבועות אנו מוצאים חג בעל מאפיינים חקלאיים-דתיים. היא מציינת את עונת הקציר החדשה בארץ ישראל בה אנו: מודים על הקציר החדש, מכירים בהשגחת ה’ המלווה אותנו לאורך ההיסטוריה והביאנו עד הלום וכן זמן בו אנו עוזרים לנקקי החברה כחלק מהקציר.
איך היה נראה שבועות דאורייתא לאחר חורבן הבית והיציאה לגלות? כל ענייני החג (מלבד שביתה ממלאכה) תלויים בארץ ובמקדש. החשש שהחג יהפך בלתי רלוונטי, אולי אפילו ישכח, אינו מופרך כל כך. בהתחשב בקרבת החג לתאריך בו מקובלנו שניתנה תורה (שכן התאריך אינו מופיע מפורשות בתורה), והדגש בגלות על דתיות שאינה קשורה לארץ גשמית וממשית – ניתן להבין איך לחג המקורי ננסך משמעות חדשה
אך, נראה שהעניין עמוק יותר. אחד המאפיינים של שבועות הוא שהוא מבליט, אולי יותר מכל חג אחר, איך נראים חיי תורה מלאים. אעיז ואומר שמגילת רות זה מה שה’ התכווין אליו כשהוא נתן תורה מלכתחילה: עם ישראל יושב על אדמתו, מעבד אותה, שומר על המצוות התלויות בה תוך כדי דאגה לאלו שלא שפר עליהם גורלם. וכל זאת, מתוך הקשר לאומי של זיכרון היסטורי ותקוות העתיד.
התורה אינה דורשת מאיתנו לחגוג את היום בו ניתנה התורה. בדומה למה שאמותינו נהגו להסביר לנו על כך שאיננו חוגגים את יום האם, כיוון ש”כל יום הוא יום האם!”, כך מתן תורה אינה מאורע חד פעמי אלא מאורע מתמשך ואין סופי.
אבל, כאשר היום שכל עניינו הוא הופעה שלמה של כללות התורה (שבועות), נמצא בסכנת הפיכה לחג ריק מתוכן וקיום, אז דווקא מכיוון שהוא כבר לא רלוונטי זה הפך ליום שבו הכי חשוב לזכור ש- ה’ נתן לנו תורה. כלומר, אם אין באפשרותנו לחגוג “שבועות דאורייתא”, לפחות נזכור את הדאורייתא בו הוא מופיע ונדע מה חסר לנו.
שנזכה לחזור ולחגוג גם את חג שבועות במתכונתו המקורי, עם כל משמעותו העמוקה.
לתגובות: yairspitz@gmail.com
