הרב מאיר מימון
ראש כולל בממפיס, תשע“ב-תשע“ד
קבוצה מתוך בני ישראל ניגשת למשה רבנו ואומרת: לא יכולנו לקיים את הפסח במועדו, אפשר במועד אחר? משה לא יודע להשיב עד שהקב”ה מלמד את העקרון של “פסח שני”. מדוע דווקא בפסח שני יש אפשרות לחגוג שוב הרי אם אדם נאנס – היה טמא, בדרך רחוקה – ולא קיים מצווה אז הוא פטור. לא עוד, אלא “אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה”(קידושין מ.), אז מדוע היה כל כך חשוב לעשות את הפסח במועד שני?
למעשה כל המועדות קשורים לפסח ואנחנו מזכירים זאת בקידוש: “זכר ליציאת מצרים” זאצ כיון שיציאת מצרים הגדירה אותנו כעם מיוחד עוד לפני קבלת תורה. הגדרתנו כעם שונה מעמים אחרים ואומות אחרות. שאר האומות הם למעשה פרטים, יחידים, המאוגדים סביב רעיון דתי, הסטורי או גאוגרפי. לעומתם, עם ישראל בנוי על כלל האומה, לא על יחידים. על גבי הכלל נוספת קומה של תורה שניתנה לעם ישראל.
לכן כל אחד רוצה לקיים את פסח כי זהו השלב הראשון בתהליך הגדרתנו כלאום יהודי. ועדיין יש לשאול כיצד משה רבנו לא ידע את ההלכה הזו?
“אני מאמין באמונה שלימה שנבואת משה רבנו עליו השלום היתה אמיתית ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו” כך נאמר על פי הרמב”ם ב-י“ג עיקרי האמונה. משה עלה להר סיני וקיבל את התורה בשלימות מרבש”ע במשך 40 יום ו-40 לילה. אנו מאמינים ש”זאת התורה לא תהא מוחלפת”, הרי אנו מאמינים שאין שינוי אצל רבש”ע. אם כן, חייבים לומר שהקב”ה לא רצה למסור זאת למשה, ולא זו בלבד אלא כל שאר המקומות בתורה שמשה לא יודע את ההלכה יש לומר כן.
ראשית נברר מהן המקומות בהן לא ידע משה רבנו את ההלכה ונזקק לסייעתא דשמיא:
ארונו של יוסף – יוסף לא ידע היכן הארון וכיצד להעלותו עד ששאל את סרח בת אשר ואמרה לו.
עיבור החודש – נתקשה משה כיצד נראית הלבנה בחידושה והראהו הקב”ה על הלבנה ואמר “כזה ראה וקדש”.
מחצית השקל – הראהו הקב”ה למשה כמין מטבע של אש ואמר לו “זה יתנו כל העובר על הפקודים”.
מעשה המנורה – משה לא הצליח לבנות את המנורה מקשה אחת ואמר לו הקב”ה קח ככר זהב והשלך לאש ויצאה המנורה.
המקושש – לא ידע משה באיזו מיתה עונשו עד שהקב”ה אמר לו.
המגדף שקילל בשם ה’ והושם במשמר עד שאמר הקב”ה להורגו בסקילה.
פנחס ומעשה זמרי – על אף שמשה לימד “הבועל ארמית קנאין פוגעין בו” נתעלמה הלכה ממנו ולא ידע מה להשיב לפנחס.
בנות צלפחד – שמשה ביקש לשמוע את דבר ה’ בנוגע לשאלת ירושת הבנות.
בקשת בני גד, ראובן וחצי המנשה לנחול בעבר הירדן המזרחי ולא בעבר הירדן המערבי.
האם יש קשר בין כל המקרים הללו?
בהחלט. ישנו מאפיין אחד שמופיע בכל המקרים הללו והוא יוסף. לא יוסף האיש אלא יוסף הרעיון, הקונספט – כלומר הצד הלאומי של עם ישראל. עתה נראה כיצד הרעיון של כח האומה מופיע בכל אחד מהנושאים הללו:
עיבור החודש הוא ביטוי לכח של האומה להכריע בעניינים הלכתיים, המנורה מבטאת את אחדות ישראל “מקשה אחת”, מחצית השקל מצביעה על אחדות וערבות איש לרעהו, המקושש היה צלפחד משבט מנשה המייצג את יוסף וכן גם בנותיו שביקשו לנחול נחלה בארץ ישראל כחלק מהאומה, המגדף הרי הוא משבט דן שהוא למעשה הבן של בלהה שניתנה ליעקב על ידי רחל לפני הולדת יוסף, כך ששבט דן מהווה את השורש של יוסף מבחינת השבטים.
כלומר, ישנם עניינים בתורה שלא נמסרו למשה רבנו, שמאפיין את התורה והדת, בכוונת מכוון. למשה אין שייכות באותם נושאים שמתעוררים על ידי האומה מפני שייכותם לכלל. בדומה לכך מצינו שדווקא יהושע, משבט אפרים, בנו של יוסף, מכניס את עם ישראל לארץ – הוא מנחיל אותה לעם כי שם בא לידי הביטוי בצורה עוצמתית כח האומה, כוחו של יוסף.
לצערנו במהלך ההסטוריה נפגשנו עם התנגשות בין שני כוחות אלו – כח האומה, הלאומיות וכח הקדושה והתורה. הדטגמא הבולטת ביותר לכך היא בזמן המלכים שלמה וירבעם, כאשר נתפרדה הממלכה.
הרב קוק, בהספד על בנימין זאב הרצל ז”ל, כותב שהוא היה ניצוץ מכח משיח בן יוסף, כיון שהרצל עורר מהפכה לאומית ציונית.
היום אנחנו נצבים בפני אתגר גדול, לבנות את הקומה הרוחנית העליונה לאחר שברוך ה’ נבנתה הקומה היסודית של הציונות הלאומית. “עלה נעלה כי יכול נוכל לה”
