הרב אליהו אידלברג
שליח לשעבר בוושינגטון תש“ס-תשס”ד, ראש הישיבה התיכונית אמי”ת אשדוד

 

ליל הסדר הוא אירוע מכונן בזהות היהודית מאז יציאתנו ממצרים. הלילה הזה שבו כולנו מתאספים לחגוג עם משפחותינו הוא הזדמנות שנתית להעברת מסורת ומורשת מדור לדור. אנחנו מכינים את הבית, את השולחן שעליו נסדר את דברי חז”ל עם הכלים היפים ביותר שיש לנו, ומתלבשים בבגדי חג כדי שהתוכן יחקק, יקבע ויועבר לדורות הבאים.

הלילה הזה עטוף במצוות מהתורה ומדברי חכמים: אכילת מצה ומרור, ארבע כוסות, אמירת הלל ובראש כולם מצוות סיפור יציאת מצרים והגדתה לדורות הבאים.

החלק המרכזי של ההגדה אותה אנו אומרים בליל הסדר הוא המגיד. מלשון הגמרא והפוסקים אנו לומדים שיש דגשים מיוחדים להגדה זו שדורשים מאיתנו הכנה ודיוק. לשון הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה, פרק ז, הלכה א: “מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות י”ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ’) זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה” – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.

ובהלכה ב: “מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר “והגדת לבנך”. לפי דעתו של בן – אביו מלמדו, כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו בני: כולנו היינו עבדים, כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע”י משה רבינו. הכל לפי דעתו של בן”.

מצוה זו על פרטיה השונים חייבת להתבאר כשאנו זוכרים דברי הרמב”ם בהלכות קריאת שמע פרק א, הלכה ג: “… ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע”.

כלומר: בכל יום במהלך שנה אנו מצווים להזכיר את יציאת מצרים, פעמיים בכל יום. מקור דין זה מהפסוק “למען תזכור את יום צאתך… כל ימי חייך”. אין לזכירה זו גדרים מיוחדים, ניתן לקיים את המצוה בכל דרך שתעורר את הזיכרון (וכנראה אפילו במחשבה). דין ליל הסדר נלמד מפסוק אחר “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים”. בקריאת הפסוק האחרון ברור שיש עניין בזכירה ייחודית של היום הזה, זכירה שהיא ציווי נפרד ולא זכירה כללית כמו בכל יום. הרמב”ם פוסק שזו מצוות עשה של תורה. בנוסף אומרת התורה שיש חובה ‘ביום ההוא’ להגיד לבן ולציין דברים ייחודים הנראים לבן בשעת ההגדה – בעבור זה. אופי קיום המצווה הינו של הגדה ולא של זכירה. לשונו המדוייקת של הרמב”ם בפתיחת הלכה א’ מעצבת את קיומה של המצווה דווקא בדרך של סיפור הניסים והנפלאות שהיו ביציאה ממצרים, כלומר: פירוט והרחבות מעשיות כדי שהדברים יתיישבו ויחקקו בלב הבן. לא יוצאים ידי חובה רק בהכרת העובדות. יש ללילה הזה כוח מיוחד לחנך לאמונה בהנהגת הקב”ה את המציאות, בעשיית ניסים שפורצים את גדרי הטבע. הרמב”ם בהלכה ב’ מוסיף את הדרך ההכרחית לקיום המצוה בדרך של שאלה ותשובה (כפי שאנו מכירים מנוסח ההגדה בהתייחסותה לשלושת הבנים מתוך הארבעה). וכן כותב הרמב”ם אף כשאדם נמצא לבדו, חובה עליו לספר בדרך של שאלה ותשובה. כך יוצא שיש סיפור שנשמע באוזן ולא ניתן לצאת ידי חובה בקריאה בלבד. בנוסף, הרמב”ם קישר בין זכירת מצרים דווקא לזכירת השבת (ולא לזכירות האחרות המוזכרות בתורה), גם את יום השבת יש חובה לזכור בכל יום, אולם כשמגיע היום השביעי הזכירה היא בעשיה בפועל ולא רק במחשבה ודיבור (בשונה מהזכירות האחרות בתורה).

כיון שכך, פליאה גדולה היא שלא נתקנה ברכה על מצווה זו. בשו”ת הרא”ש ענה שיש מצוות רבות שעניינם לעשות זכר וליציאת מצרים ולכן לא מברכים עליה. במהר”ל בספר גבורות ה’ כתב שעיקר קיום המצוה במחשבה (ובזכרון) שאם אינו מבין תוכן הדברים, לא יוצא ידי חובה ולכן לא מברכים. בשו”ת חסד לאברהם הביא כלל גדול: כל מצוה שהיא סמוכה למצוה אחרת ואי אפשר לקיים השניה בלתי הראשונה לא תיקנו לברך על השניה. מפשט דבריו היחס הוא בין הקידוש למגיד, אולם בשו”ת משנה הלכות הציע הסבר אחר שכל מצוה ואחריה ציווי אחר – מברך על השני ולא על הראשון, וכאן יש מצוה לספר ביציאת מצרים והגדת לבנך אבל יש עוד ציווי שני לאכול מצה ומרור וקרבן פסח וכיון דמצות סיפור קודמת לאכילה – לכן מברכים על האכילה ולא על הסיפור. הריא”ף הובא באבודרהם וכתב שלא תקנו ברכה על הסיפור אלא סמכו על קידוש היום שאומרים זכר ליציאת מצרים שכולל גם זכר זה של הסיפור. והוסיף עוד טעם שמעיקר הדין כתבו הפוסקים שבדיבור אחד יוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים, אלא שכל המרבה הרי זה משובח ועל דיבור אחד לא שייך תקנת ברכה עצמאית, כמו שעל מחשבה נפסק שאין מברכים.

נמצאנו למדים שבלילה הזה, חידדו חכמים את פרטי המצוה, מעשיה והדרך לקיומה בכדי שנזכה להעביר את לפיד האמונה לדורות הבאים. למרות ריבוי המצוות שהינן זכר ליציאה הגדולה, יש לנו חובה להעביר את המסורת. לימוד גדול יש לנו שבמסגרת ההכנות לקראת החג, עלינו לתת את הדעת מראש כיצד נעביר מסורת זו לדורות הבאים ולא נסתפק בקריאה סתמית של ההגדה כשנשב כל בית ישראל סביב שולחן הסדר.